יש לי ממש הרבה שאלות. ואני לא יודעת איך להתחיל.

או ממש הרבה הרהורים בעצם. אני מרגישה שיש לי המון המולה בראש אבל כשאני מנסה להקשיב זה נשמע כמו זמזומים (כמו שנראה לך שמדברים עליך ואתה מנסה להקשיב אבל זה הכל המהומים).

אז על מה אני חושבת?

לא יודעת אם אמרתי מספיק, אבל מדהים לי בגרעין החדש. אתמול קראתי את היומן שלי מהחווה ורציתי לבכות. כמה הלקאה עצמית, כמה בדידות, כמה שנאה מצד אנשים. אני אפילו לא בטוחה אם היתה שם כלכך הלקאה עצמית, יותר ראייה ברורה של המציאות- הם לא רצו להיות חברים שלי, וכמה כעסתי ולא הבנתי למה. כאילו הבנתי אבל לא חשבתי שזו סיבה מספיק טובה, שאני עד כדי כך גרועה (ברגעים שכן זה לא היה קל).

אפילו כתבתי: אני צריכה אהבה בחיים. וזה באמת כל מה שהייתי צריכה.

ואני אוהבת עכשיו, ואוהבים אותי, ויש בי כל הזמן דחף ליצור ולעשות ולהחכים ולגדול ולהתקרב ולהתרחק ולהתנסות ולגעת. ולפעמים גם להתבכיין או לקטר בכל זאת אני, ולפעמים אני קצת נכנסת בתוך עצמי וזה בסדר. אבל זה בסדר וזה עוד משהו בי ובאופי שלי והם עדיין אוהבים אותי בכל זאת. ואני לפעמים קצת מפחדת שזה יפסיק ומפחדת שכל ההרגשה הזאת היא בכל זאת אופוריה אבל נראה לי שלא.

(ביומן כתבתי שאני צריכה טיפול, ותהיתי אם הגרעין יממן לי טיפול אז אילן כמו אבא יבוא אליי כל הזמן וישאל אם אני כבר בסדר.. מצחיק ומזעזע ואמיתי. והיום דיברנו על כלכלה ואני מפחדת. לשים. את מבטחי. שם. אבל גם רוצה לנסות. לאט לאט, בהדרגה. להתנסות וזה. ואני כלכך רוצה, באמת, כי אני סומכת ואוהבת באמת)

ואני כלכך נפעמת ורק רוצה לצעוק כמה טוב לכולם, גם להם, אולי זה יקרה, אולי בסופ"ש, נראה.

אבל גם המון שאלות. על אהבה.

על החוסר אמונה שלי באהבה זוגית. שלי אוהבת בתוך אהבה זוגית.

כאילו, אני בנאדם אוהב. אני אוהבת עולם, אני אוהבת אדם (את רובו. בתאוריה. טוב אני גם הרבה לא אבל אני אוהבת לאהוב.. בכל אופן)

וקשה לי להאמין בזוגיות.

כי:

א. היא כלכך טראגית. להפרד. מתחים בזוגיות. שאתה תמיד תמשיך לאהוב מישהו גם אם אתם לא. סיפורים עצובים כאלה. תמיד להשוות.

ב. כל בחור שאני פוגשת שהוא פנוי ולא הומו (שזו דרישה די גבוהה בסביבתי איכשהו) הוא אופציונלי בשבילי. וקשה לי כי אני לא כזאת. ואתמול שנפגשתי עם דור אז אמרתי לו שבטח כולם ככה והוא סיפר לי את האמת המרה שלא. כלומר הוא כן, אבל יש אנשים שלא מסתבר. שזה מבאס כי אז זה לא נורמלי. ואז אף פעם אי אפשר לדעת מה אמיתי ומה לא.

אני חושבת על אסף. נפגשנו, דיברנו, יצאנו, נמשכנו, המשכנו.. שנה היינו ביחד. ואני חולה על הבחור הזה, שלא תבינו שלא. אני אוהבת וחולה עליו ושנינו כלכך השתנינו בקשר ואין חבר טוב ממנו כיום, אבל..

אני לא יודעת אם זו היתה אהבה. כזאת שהיא מעבר לאהבה שלי לעולם, לאדם. אהבה כזאת תשוקתית, רומנטית. כאילו נמשכתי אליו ואהבתי אותו, אבל שנינו ידענו שזה לא זה. שיום אחד נפרד. ואנחנו רוצים ביום הזה.

(אני זוכרת את הסופשבוע, שהוקדש כולו לפרידה. גילחתי רגליים. לבשתי מיני. יצאנו לטייל בת"א. אכלתי גלידה. עשינו מלא דברים של ביחד וצחקנו שהם הפעם האחרונה. לפני שהלכתי ישבנו על המיטה. זה חייב לקרות עכשיו. כבר חודשים אנחנו מדברים על זה, חודש בצורה ריאלית. כבר בכיתי את כל מה שצריך לפני. אז איך מסיימים?

אנחנו יושבים אחד מול השני. "מ-עכ-שיו". וחייכנו.

ויום אחרכך יצאתי לפרק משימה. וארבעה ימים אחרכך הוא בא אליי, והלכנו לאחו, והתנשקנו, והצטלמנו כמו חברים. ושבוע אחרכך בטח שכבנו. ושבוע אחרכך בפעם האחרונה. חודש לקח לנו להפרד, חודש של התנסויות והדרגתיות. לאט לאט. כמו שנפלתי אליו לאט לאט, ככה חזרנו אל הקרקע: אצבע בודקת ועוד אחת, משעינים את הרגל מאבדים שיווי משקל וחוזרים אחורה. מדברים כל יום בטלפון. שואלים שאלות. היום אני אצא לפאב. אם מישהי תתחיל איתי. אני פנוי?

נראה לי שכן אבל בלי מגע באיברי מין.

רק שתדעי שיצאתי החבר לשעבר הכי נאמן בעולם. אתמול התנשקתי עם מישהי.

וואו. מוזר. איך היה? היא מנשקת יותר טוב ממני?

היא אחרת. מוזר. הציעה לי לשכב איתה. התחלתי לספר לה עליך ועל מה שאנחנו עושים. בסוף רק התנשקנו.

מוזר. וואו מוזר לשמוע. אבל לא מוזר רע, לא מוזר לבכות. מוזר.

נראה לי שמתחיל לי משהו עם מישהו.

יו, איזה יופי! אני חושב שזה יעשה לך רק טוב.

וכולם אומרים שאנחנו משקרים, וכולם חושבים שאנחנו פחדנים, ואף אחד לא מבין, אבל זה הכי מקסים בעולם והכי טוב בעולם ולא יכולנו לעשות יותר טוב מזה. וכמובן שהיו בזה פחדים אבל אם לא ככה היינו נשארים עוד חצי שנה ביחד וסובלים. וככה.. ככה זה מקסים)

בכלל לא הצלחתי לכתוב מחשבות רק רכילותיות טיפשיות, אז אני אפסיק עכשיו. לילה טוב וחג שמח (אלוהים כלכך בא לי פיצה שאני אמות)