"נו, אז מתי את מסיימת עם כל הדבר הזה?"

"הצבא? מתישהו בין נובמבר למרץ"

"ואחרי זה מה?"

"אחרי זה נחליט. אולי נשאר באיזור, אולי לא.."

"אבל מתי את מסיימת עם כל זה?"

ואני נאנחת, ותוהה בראש שלי אם לא הסברתי לבחור/ה הזה כבר, ומתחילה..

בחרתי לחיות בקבוצה.

לגור בקומונה. חיי גרעין. זה התחיל בשנת שירות שזה יותר מלגיטימי, המשיך בגרעין נח"ל שזה לא כלכך נפוץ בנוף הצבא אבל כן מעורר הערכה או נוסטלגיות, פרק משימה, ואחרכך..

"אוקיי, יפה יפה, אבל.. אבל מה אחרכך?"

ומה אחרכך? שואלים ההורים (שבינם לבין עצמם שונאים את החיים שלהם). ומה אחרכך? שואלים החברים (בין פסיכומטרי לעוד עבודה בקפה). ומה באמת?

את לא יודעת מה את רוצה לעשות אחרי זה? את לא רוצה ללמוד באוניברסיטה? את לא רוצה לעבוד?

מה את רוצה לעשות אחרי זה? אני שואלת את הילה. היא משתחררת מחר ואין לה מושג מעצמה.

קשה לי אתכם. אתם לא יודעים מה אתכם ואתם זורקים את הכל עלי, כי אצלי זה קצת אנארכי וקצת יוצא מהחיים כמו שאנחנו מכירים אותם. חוץ מאסף, שהולך להיות מליונר, אתם לא יודעים כלום.

"אני רואה אותך בתנועה, וזה בזבוז. באמת בזבוז"

מה אני רוצה לעשות בחיים?

(כשהייתי צעירה יותר, נראה לי בתיכון, והיו שואלים אותי, הייתי עונה "מפורסמת": הייתי יכולה לדבר על עצמי כל היום. )

אני רוצהללמוד. אני רוצה ללמוד כלכך הרבה דברים. קולנוע וספרות ומדעי המדינה ויהדות וגם קצת כל מיני דברים ריאליים שכרגע לא עולים לי בראש אבל מעניינים אותי מאוד. אני זוכרת בחווה שניגשתי ל05 והמתמטיקה כאילו התברגה בול. זה מרגיע. זה הופך אותך לבנאדם יותר מאורגן, בראש. אני רוצה לגדול ולהבין ולהיות בנאדם יותר. פשוט להיות יותר.

אני רוצה לכתוב, ולא להפסיק. אני לא רוצה להפסיק עם זה. אני רוצה לכתוב ולהראות לכל העולם. אני רוצה להיות עיתונאית או לכתוב סיפורים קצרים ושאנשים יקראו ויגידו: זה.. נכון. זה באמת נכון. ושהבדידות הנצחית שלי לרגעים מסוימים תהיה גם מנת חלקם של אחרים, ושאז אני ארגיש פחות.

אני רוצה לגדול, ולהיות בנאדם יותר טוב. חברי יותר. יוצר. אני רוצה לחנך. אני רוצה לעסוק בחינוך, לחיות חינוך, להדריך, להיות משמעותית לאנשים, שהם יהיו בשבילי.

אני רוצה לאהוב. אני רוצה להאהב. אני רוצה לעשות כל מיני דברים כמו בישול וסידור וגינון וספורט על בסיס יומיומי, מבלי לקטר על זה. אני רוצה שיהיה מקום גם לבלגן שלי.

אני רוצה לחיות עם אנשים. אני רוצה לחוות עם אנשים. אני רוצה להכנס לחיים שלהם ושהם לשלי. להשזר בהם. לפחות לעכשיו זה מה שאני מרגישה.

איפה אני רוצה את עצמי עוד 5 שנים? איפה את? אתם לא יודעים בדיוק כמוני. אתם רק חושבים שאתם יודעים.

אני לא חושבת שהמטרות שכתבתי קודם לא יכולות לקרום עוד וגידים גם בצורת חיים הזאת. אז אולי תואר ראשון לא יהיה לי בקרוב, אבל ללמוד אני יכולה. להחכים. ידעתם שאפשר להכנס לשיעורים באוניברסיטאות בחינם כל עוד אתה לא סטודנט? מוזר לא? אך מגניב.

ואולי מתישהו אני אחליט שלא, וזה בסדר. זה מה שאני רוצה לעכשיו. אתם יכולים להסתכל בזה ולא דרך משקפי הפחדים שלכם? (אני מדמיינת איש ששם את הידיים על העיניים אבל מציץ בין האצבעות. תסתכל בזה! תסתכל בי בלי לפחד)

זה לא כזה נורא בעצם.

בכלל לא.