או לפחות שלכם.

נתחיל באלמוני, ששאל ללא שם (ולפיכך בטח מכיר אותי) שאלה עצומה.

למה עברת גרעין?

הרבה פעמים אנשים צוברים ביניהם כלכך הרבה מטענים, שהם פשוט לא מצליחים להצליח לראות את הבנאדם מעבר לכל הרגשות וההיסטוריה והמחשבות וההרגל. היה דימוי מאוד בעייתי סביבי בגרעין שהייתי בו, וגם מאוד חזק: לא משנה כמה השתניתי ועשיתי ופעלתי אחרת- הם ראו מה שהם היו רגילים לראות. או רצו לראות. בצבא היה לי מאוד קשה, כי פשוט באמת השתניתי והיה לי כלכך טוב בחיים: בצבא, עם אנשים סביבי, בדברים שעשיתי.. ובגרעין הרגשתי כל הזמן שאני ברגרסיה. מתישהו זה התפוצץ והבנתי שאני לא יכולה לחיות ככה יותר, לא משנה מה.

הייתי חצי שנה בלי גרעין ולפני הפרקמ"ש עברתי לאחד אחר (הגרעין שהייתי בו התפרק)

יעל שאלה אותי: מה היה התפקיד שלך בצבא לפני הפרקמ"ש?
הייתי מפקדת בגדנ"ע, 22 מחזורים כבוד.

למה בינך ובין אסף לא עבד?

למה לא עבד? היינו ביחד שנה, איך זה מוגדר תחת לא עובד?

לא המשכנו כי לא רצינו יותר להיות זוג. כבר ממש הרבה זמן הרגשנו את הדברים האלו ביננו, נתקענו כל הזמן אחד בשנה, רבנו ריבים קטנים ונוראים כאלו של זוג נשוי. היה לנו רע, גם דימויים ומטענים וזה. לא נפרדנו כי נורא פחדנו, אבל תכלס נגיד אם שאלו אותי איפה אני רואה את עצמי עוד חצי שנה חשבתי: בלעדיו. אבל היה לי נורא קשה עם המחשבה הזאת כי הוא בחור מקסים ואיפה עוד אני אמצא כזה.

כשדיברנו על זה הבנו שהתחושות שלנו דומות, אנחנו לא רוצים להיות ביחד לתקופה ארוכה, אבל מאוד אוהבים אחד את השני ונורא מפחדים להיות לבד. החלטנו על פרידה תהליכית שלאט לאט נתנתק אחד מהשני ונהפוך מזוג רומנטי לזוג חברים שפשוט כבר ראו אחד את השני בעירום. זה עבד נפלא, למרות שעכשיו די נתקענו באיזה שלב שאנחנו לא כלכך מצליחים לצאת ממנו (כאילו עדיין מדברים כל יום, לפני השינה, עדיין אוהבים אחד את השני, ישנים אחד אצל השני, מפחדים מהתגובה של ההורים) אבל נראה לי שנתגבר על זה. אנחנו מספרים אחד לשני תחושות וחוויות, התנסויות מיניות עם אחרים (מוזר ממש אבל ממש מצליח לעבוד) ותכלס חוץ מזה שאנחנו חברים נורא טובים, אז גם אין לי כלכך הרבה אחרים מלבדיו, וכנ"ל לגביו. אז ככה אנחנו עכשיו.

רותם שאלה: חברי הגרעין שלך, איך את מרגישה כלפיהם? כמו חברים טובים שלא שותפים איתם? או אחרת? הרגשת ’קליק’ איתם מההתחלה או שזה משהו שבא עם ההיכרות?

טוב, הבחירה שלי להצטרף לגרעין הזה לא כלכך באה ממני אלא מחשיבה שכבתית. אחרי שעזבתי את הגרעין הייתי במצב נורא ואיום ולא רציתי לבחור את גורלי בשום צורה כי פשוט חשבתי שכל בחירה שאני עושה היא מוטעית. וגם בגלל שהיו כל מיני שינויים בשכבה ורציתי לראות מה עם זה.

ממש הופתעתי שזה דווקא הגרעין הזה, כי לא היה לי כלכך קשר אליהם. אבל הסמינר הראשון היה מקסים וטבעי וכמעט לא מביך, ואנשים היו חמים ואוהבים ושאלו בדיוק במקומות הנכונים. וגם אחרכך בעצם.

שותפים? כן. מנסים לפחות. חברים טובים? אני רוצה. אני לא מתכוונת לחיות את החיים האלו עם אנשים שאני לא מרגישה שירצו את קרבתי מהבחינה הכי טבעית. כבר עשיתי את זה פעם אחת. וזו שאלה, כי זו תמיד שאלה בחיי קבוצה: זו לא בחירה טבעית, אני גר עם החברים הכי טובים שלי, אני גר עם אנשים ואני צריך/רוצה להפוך אותם לחברים הכי טובים שלי. בתחילת הפרק משימה הייתי מוקסמת ממש מדברים ואנשים והכל נראה לי מושלם, עכשיו החיים יורדים אל הקרקע, הדינאמיקות מתבהרות לי, אני אפילו מתחילה לקחת בהם חלק. אבל עדיין: אני רוצה בזה ורוצה בהם וחושבת שיש לי מספיק כוח וכלים לשנות את זה, לשאול את השאלות האלו, לאהוב ולאהב. וזה קורה וזה יקרה ואני מאמינה בזה וביי.

מה את חושבת על לרכל?

אני חושבת שזה נורא אבל עושה את זה כל הזמן.

סתם, אני ממש גרועה בלשמור סודות. אלא אם כן לא אומרים לי בר' גלויה (ככה אומרים את זה?) לא להגיד, אני לא מחברת 1+1. אבל אם מדגישים אני נראה לי בסדר. לפחות אומרת לבנאדם חיצוני ממש כדי לא להתפוצץ.

אבל אני לא רעה וזה, ודי יודעת דברים ממש בסוף, אז נראה לי שבסדר.

על עירום?

אני נורא מובכת מזה. גם של עצמי וגם של אחרים.

(מזכיר לי שעבדנו על לופוחובה אז כל הזמן ושנשאלה השאלה למה הם לא ברחו אז מישהו העלה את "מה בנאדם ערום יכול לעשות מול אדם לבוש". וזה שרט אותי, ובכל מקום שהייתי הולכת אליו, רואה אנשים, מדברים עם- הייתי מדמיינת אותם ערומים. מי שמולי, ברחוב, את כל מה שמוסתר מתחת לבגדיו גולש החוצה., בלי לוחץ וקטן ובולט, פשוט נח ושם. לפעמים זה חוזר)

כמו כל בנאדם נורמלי, הדבר שהכי הפחיד אותי לפני הצבא זה המקלחות, ובגלל שהייתי אמורה להיות בעצם קרבית אז אני ובת גרעין שלי אפילו התנסנו בדבר והתקלחנו ביחד אצלה בבית. נשבעת. אבל קרה הדבר ובלוטת התריס שלי השתגעה ואת הטירונות לא עשיתי בבאח גבעתי אלא במחנה 80, ובעצם רוב המקלחות בצבא היו סגורות לפחות עם וילון אם לא היתה דלת. אולי פעם או פעמיים התקלחתי שלא היתה, וגם אז נצמדתי לקיר במקלחת האחרונה והדחקתי קשות את העובדה שרואים לי את התחת.

כמו לכל בחורה נורמלית יש לי ציצי אישיו, אז גם זה לא נחשף במלואו אם לא חייב. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר האנשים שראו אותי בעירום (בניגוד למספר האנשים שסתם התמזמזתי איתם שאת זה לא אצליח לספור גם אם אני אשתמש בכל האצבעות שיש לי) ובדרך כלל זה היה מספיק בטוח ובעל עתיד כדי שזה יתאפשר לקרות. בכלל, אני מאמינה שזה שלב שצריך לבוא מתישהו, אחרי שכבר הוקסמת מהבנאדם ונמשכת אליו (מהבטן, לא מהזין), זה כדי לאהוב את הגוף שלו באמת, לא כחלק מבנאדם ולא איזה אובייקט.

לפחות בעיניי.

אבל אני גם נורא נורא מובכת מזה.

על מונוגמיה?

אה, שאלה קשה. אני עכשיו בתקופה שנורא קשה לי להאמין באהבה. לא של אדם לעולם או אדם לאדם, אלא אהבה כזאת זוגית, רומנטית וכו'. לא שאני לא מאמינה שזה יכול לקרות, אני נורא ספקנית כלפי לדמיין את עצמי מאוהבת.

אז בינתיים יש לי כל מיני שאלות כלפי: מגע בחיים שלי, מין, אהבה סתם לאנשים.. איך זה צורך שיכול להסתפק גם בלי קשר עד שהוא יקרה, מבלי שאני אמצא את עצמי בחלופות זולות ופתטיות.

לגבי מונוגמיה.. קשה לי להגיד. הרי נישואים זה דבר שיכול להרקב מהר בעיניי, 30 שנה רק עם בנאדם אחד?! הרי יש תחושות ולהמשך וזה.. אבל אני גם חושבת שיחסים פתוחים זה חרטא ולא באמת נותן תחושת בטחון. קיצר זה בעיקר צריך להיות משוחח בקשר.

פיטר ידידי שאל: את רוצה לחיות בקומונה כל החיים?

לא יודעת. אתה יודע איפה אתה רוצה להיות כל החיים? אתה יודע מה אתה רוצה עכשיו, ומה בזמן הקרוב. אולי אתה ספציפית לא, אבל רוב האנשים שאני רואה.

כרגע אני רוצה לחיות בקבוצה. אחרכך? אולי כן, אולי לא.

איך את מדמיינת את העתיד שלך?

לפעמים כמיצוי כל הפוטנציאל שבי ובחיים שעברתי, ולפעמים עגום וחסר כל תקווה. תלוי במצברוח שלי.

אני מקווה שיהיה לי טוב ואני אהיה מוקפת באנשים שאני אוהבת ויאהבו אותי, שאני אצליח ליצור בחיים והחדר שלי לא יהיה יותר מידי מבולגן.

וגם חינוך וזה.

מה הדבר הכי חשוב לך בבן זוג?

שיהיה גבוה

סתם, לא, הרי בשנה האחרונה זה לא קרה. נראה לי שיצליח להיות עם הרגליים על הקרקע אבל גם להכיל ולרצות להכיל את כל הסערות המתוקות והמלוחות שקורות בי. הוא חייב להיות קונטרה.

ושגם אני אמשך אליו, כי לצערי זה מלא פעמים לא פונקציה אצלי.

מה אף פעם בחיים לא תעשי?

הייתי רוצה לומר שאני לא ארצה להרוג מישהו אבל אני חיה במדינת ישראל ולאיודעת מה החיים יזמנו לי (אני לא צריכה להיות נוער בסיכון כדי להיות בסיכון במדינה הזאת), ואני לא רוצה להתחסד. הייתי מעדיפה מאוד לא לגרום למוות של כל דבר, לא משנה מה הוא ניסה או לא ניסה לעשות לי.

אז נראה לי באנג'י או צניחה חופשית או כל מיני דברים שיקרבו אותי למוות ואני לא מבינה מה כיף בהם.

 Michelle אהובתי שאלה: איך זה התחיל עם אסף?

היה פורים, החלטתי שחייב להיות שמח. יצאנו אני והילה עם חברות של בת דודה שלה שבכלל לא הכרתי והייתי ממש מובכת מהסיטואציה. בדרך לתלאביב הבנתי שאנחנו בכלל הולכים לפגוש אנשים שאחת החברות של בת דודה שלה פגשה לפני יומיים והם יוצאים, והוא מביא את החברים שלו אז היא החליטה שהיא גם מביאה את שלה, ואחת הביאה את בת דודה שלה שהביאה את חברה שלה- וזו אני.

אז הייתי נורא מובכת כי אני ממש גרועה עם אנשים חדשים ובכלל לא הייתי לבושה מתאים לסיטואציה ואני שונאת את תלאביב ורק שתקתי והייתי דחוסה ליד מישהו שחשבתי שהוא נורא יפה אבל מה הקשר אליי ואליו.

איכשהו (נניח היו מעורבות בזה 2-3 בירות) דווקא כן דיברנו, צחקנו יותר נכון, עשינו שטויות, היה קליק ממש טוב. בסוף של הערב גררתי אותו ללוות אותי לשירותים (כי איזה אדם זקן ממש הטריד אותי שם) ואז לפני שיצאנו אמרתי לו: מה, דיברנו כל הערב וככה זה נגמר? אז הוא עשה פרצוף של 'טוב נו' ורכן לנשק אותי, אבל אני, בחוכמה שלא אופיינית לי עצרתי אותו והזכרתי לו שהכרנו רק הערב, אז אולי מספר טלפון זה יותר מתאים. (אחרי חודשים ניתחנו את זה והגענו למסקנה שזה הדבר הכי חכם שעשיתי, כי אם הוא היה מנשק אותי לא היה קסם וכל הקשר הזה לא היה קורה)

קיצר לקח, אכלתי את עצמי שבוע עד שהוא התקשר, יצאנו פעם (סתם טיילנו בפארק הירקון שכל הזמן חברות שלי מתקשרות לשאול איך הולך), פעמיים- עד שהגענו למצב הזה שהפסקנו לצאת והבנו שאנחנו רשמית ביחד.

אפשר לקרוא בעיקר אהבה ויחסים ולהבין איך הלך.

עוד שאלות?

אני אשמח.