שבהיתי בכמה דקות האחרונות בטלוויזיה במשהו ורוד ולא מוגדר, עד שהבנתי שזה כוכבי הפסטיגל שרים את השיר הזה שאפילו בחדר כושר הפסיקו לשים בין שריפת קלוריה לאחרת.

"איזה חתיך"התמוגגה אחותי (שהתמכרה לערוץ הזה שמשדר את השיר הזה בלופים, מסיבה לא מובנת בעליל)

"מי זה?"

היא תקעה בי כזה מבט, כאילו אמרתי 'מה? ערפאת מת?'. "הראל מויאל, כאילו? איפה את חיה? נראה לי את הבת היחידה בארץ שלא יודעת מי זה"

אה, שיט, טוב.

(ואז כל אחד שהיה שם היא בדקה אם אני מכירה אותו או לא. תעשי לי טובה, אני יודעת מי זה טוביה צפיר, ופגשתי את משה דץ. רק שלא הייתי בטוחה שעודד מנשה עדיין חי, אז היו לי קצת קשיים בזיהוי).

שהדבר השני שאמא שלי אמרה כשהיא באה לאסוף אותי מהבית של חבר שלי, היה "נו, השתמשתם באמצעי מניעה?".

אמא, אנחנו חברים ש-ב-ו-ע.

"לכי תדעי, אני כבר רואה לך בטן"

"לא, אני סתם שמנה"

(הראשון היה "איזה חתיך!" "מה? לא, הוא ממש לא" "לא יודעת, באמת לא רואים כלום בחושך")

שאמא לוקחת אותי לקנות בגדים, ומאבדת אותי. "איפה את?" היא שואלת בטלפון "חיפשתי בכל החנויות, ואת לא שם!"

"בקרביץ, כמובן"

שכל סיפור שקיים בערך עושה מסלול של סרטדיסני-סדרה מצוירת-מחזמר בחנוכה.

אני רק מחכה ליום שיפסיקו להגמר להם האוסף של גרים את אנדרסן, והם יתחילו להשתמש בחומר אמיתי. כן, 1984 גרסת המחזמר. האח הגדול חייב לצפות בזה.

שלא באמת בא לי חבר P:

שקניתי בTNT. מפחיד שם! הייתי בטוחה שהם מרססים את האוויר באסיד או משהו. אלוהים, נכנסתי לתא הלבשה וכל כמה דקות הצבע של האור מתחלף.

ואז אחותי צחקה עלי ש'חהחה, קנית מותג'.

ואם זה לא מספיק, שקניתי משייף ציפורניים. אני נהיית בת, אני אומרת לכם.

זה מתחיל ככה, ונגמר בבשמים.

שבחורף האסלות כלכך קרות, שרק לחשוב על להשתין סומר לי התחת.

(אההה, ואין לי)

מה לא עצוב על גבול משעשע?

יש לנו כל שנה פגישות וסדנאות של בטיחות בדרכים עם שניים כאלו מגניבים, אבל באמת. אז אתמול היתה לנו הרצאה לשכבה של פתיחת הסדנאות (פשוט צחקתי שעה וחצי).

"נו, מה נשתנה מהפעם האחרונה שראינו אתכם?"

"סוהא אלמנה"

-סמיילי פרו משועשע-

אה, וקניתי: ג'ינס, מכנס ספורט, 6 חולצות מכל הסוגים, סוודר עם ריצ'ראץ', 2 מקלות סינים שנעלמו כאילו לא היו קיימים ב2 ב10 מעולם, מחברת, פנקס, דפים, עטים, ושאר ציוד משרדי ובית מרקחתי.

מחודשת.

:]