שיחה איתו, טלפון, מהגגים על העובדה שאולי נפגש עוד מעט, וסתם, פילוסופיות עולם.

"למה..." נזכרת. "זוכר בלילה השני של הטיול שנתי?"

חושב. "כן"

"זוכר כשבאת, אחרי שהלכת ללוות את הזאתי, ואמרתי לך 'אוי, זה נראה כאילו אתה הולך לאנוס אותי עכשיו' וזה הפחיד אותך קצת? למה זה?"

"כי.. עניין אותי לדעת אם אני באמת נראה ככה, חושך והכל וזה. וגם הOCD והכל"

רגע.

"מה? ממתי זה?"

"תמיד, אני מנחש"

"מתי איבחנו את זה אצלך?"

"בחנוכה"

"שנה שעברה?"

"לא, השנה"

"השנה זה שבוע הבא"

"אוי, נכון. פאק, איך הזמן עובר מהר. זה אומר שעוד מעט יש לי שנה לאבחון"

ואז כשכבר באתי אליו (היפ היפ) הוא מספר לי על המחשבות, שלא עזבו אות, ואמונות תפלות, ומה היה קורה אם, ודברים שצריך להגיד טפו טפו טפו או אוי לא שהיו מציקים לו בראש, והמלמולים, עד האבחון הזה של שנה שעברה.

"כיף לך, שאתה יודע מה הבעיה שלך. הרי לכולנו יש איזה בעיה כזאת או אחרת, השאלה היא מתי אנחנו מגלים אותה"

"כן, זה היה כלכך הקלה"

אז זה לא ברמה כזאת גבוהה, בעיקר מחשבות. זה מסביר את ההתנהגות המוזרה שלו מידי פעם, ולפעמים הוא רוחץ ידיים יותר מרגיל, "שזה אופייני", אני מציינת, מתעניינת במחלות נפשיות שכמותי.

זה בכלל לא שינה לי את היחס שלו אליו, אפילו להפך, זה ממש מעניין אותי, ואפילו שאלתי שאלות ופה ושם. הוא גם די יוצא מזה, ברמה מסוימת, וזה גם לא במאת משנה.

מה שכן הטריד אותי שהרבה ממה שהוא אמר זה דברים שכן קרו לי, דברים שראיתי כנורמלים לגמרי, לפחות ככה אמרתי לעצמי, אולי כדי להדחיק.

כשחזרתי הביתה, הלכתי וחיפשתי על זה חומר באינטרנט, והגעתי לחרדה חברתית. מסתבר שזה סוג של OCD, או משהו. משהו שהרבה פעמים המון אנשים שדיברו איתי ושמעו על הבעיות שלי או כל קשיי החיברות שלי אמרו משהו על הדבר הזה.

אז התחלתי לקרוא. מאמר, שניים, שלושה.. עשיתי שתי מבחנים. באחד יצאתי ממוצעת, בשני אפילו קיבלתי תוצאה מחושבת. 82? מה זה אומר?

80-95: חרדה חברתית קשה. (לא הכי גבוה. קלה, בולטת, קשה, קשה מאוד)

אין לי מושג מה זה אומר, ואני לא צריכה לדאוג יותר מידי, כי תמיד שאתה קורא ספרי מחלות אתה מוצא אצלך כלכך הרבה תחלואים שאתה מתפלא איך זה שאתה לא מת סופני או משהו.

אבל הפעם זה נראה לי יותר ריאלי, כי זה כן משהו שמציק לי המון שנים, העובדה שאני פשוט לא מצליחה להתחבר עם אנשים. וזה מוזר. וזה מפחיד.

נראה כבר.