היום לפני שנה טלי חגגה 16, לא שזה שינה לי, כי במילא לא דיברתי איתה.

או עם מאיה.

או עם אבא.

בעצם, הייתי די בודדה. קצת כעסתי על העולם, וביטאתי את זה בהסתגרות בתוך עצמי, בציניות, עוקצנות.

היום לפני שנה היה יום ניקיון בקן. לא זוכרת מה בדיוק היה שם, אבל זה הפריע לי וברחתי. הלכתי לרותם ודיברתי איתה, פספסתי קצת את הצביעה והניקיון והכל.

לטלי המשיך להיות יומולדת.

באותו יום בדרך הביתה, ב4, סיימתי לקרוא התפסן פעם שניה. הרגשתי ללא מוצא.

יום לאחר מכן היה יותר טוב. התחיל חודש חדש, אהוב יותר, מחוייך יותר, ומישהו מהכיתה שלי שלא הכי חדש נראה כזה. נדלקתי עליו, היתה היסטוריה.

מי היה יודע ששנה אחרי זה אני אבריז מתנ"ך וארוץ אל האחו ואתחיל לצרוח כי השעו את החבר (!) השני (!!) שלי מבצפר, כי הוא הביע את הדיעה שלו, ואפרוש מהקבוצה שלי בתנועה, ושההורים שלי לועגים לי כל יום שאני כבר על סף התמוטטות, ובעצם, בכלל, הכל.

ושטלי תחגוג 17, אבל היתה לי הרגשה.

אני באמת מקווה שמחר יום חדש.

(וגם שפתאום אני אפסיק להתקיים, אבל זו סתם בריחה מחורבנת)