(טוב, אני משקרת. רגע אחרי)

קצת לפני יום השואה האחרון גמלה ההחלטה בליבי: הגיע הזמן לקרוא את 'שואה שלנו'. הספר, נקנה לפני בערך שנה, עדיין יושב לי בחדר מחכה שאקרא אותו,  ואני אף פעם לא מוצאת כוחות נפשיים כדי להתחיל. בכל זאת, השואה.

למה שואה שלנו? כי כשטסתי לפולין עוזי הקריא קטע חריף ממנו שאומר שאם היתה מתרחשת השואה היום אפשר היה לדמיין מבין דמויות חיינו מי יהיה מה: מי יבחר ללכת ליודנראט ומי יבריח לחם, מי ייהרג במרד ומי יתחבא. לא משנה כמה פעמים ישבתי בסטימצקי וחיפשתי את הקטע, הוא לא נמצא.

וגם כי יש בי איזה passion לנושא, כשאני מדברת/חושבת/מתעסקת בזה משהו בי בוער מרוב.. דברים. וגם כי בדיוק יצא 'בשבילה גיבורים עפים' של אותו גוטפרוינד ולא יכולתי לקרוא את הספר החדש והמהולל שלו ולא לקרוא את הספר הכי נחשב שלו לפני זה.

4 חודשים קראתי את הספר. וזה לא שהוא לא טוב- הוא מצויין. כשאתה ממש קורא אותו. אבל בין לבין הוא לא ממש לוחש  לך- בוא, תקרא אותי. הספר חשוב עד אין קץ להבנת השואה, במיוחד בשביל הדורות הבאים, אבל הוא יותר התרשמותי והבנתי מעלילתי אז אף פעם לא הייתי באמת במתח. הממ, מעניין מה יקרה וזה.

(לצורך ההשוואה: באבט"ש של שבוע סיימתי את אותו "שואה שלנו", התחלתי וסיימתי את "שירת הסירנה" ואת "האלים משתוללים" סיימתי יומיים אחריו. "בשבילה גיבורים עפים" נקרא בשבוע. ספרים לא שורדים אצלי 4 חודשים. אני עוברת הלאה.)

בכלל רציתי לכתוב עליו, ואני סתם נאבדת בהקדמות. כבר מלא זמן לא נתקלתי בספר שממש משך אותי אליו, שבין קריאה לקריאה הרהרתי בו ורק חיכיתי למרווח בין העיסוקים כדי לחזור לקרוא. (כאילו הספר הוא סרט, מידי פעם לוחצים על פאוז, חיים, חושבים כל מיני דברים. הדמויות עומדות שם, בדיוק משוחחות, חושבות, קורות, הפה פתוח בהבעה לא מחמיאה. המחשבה מתעקבת על הפה הפתוח. מה היא תגיד לו? אני חיה וחושבת ומהרהרת ותוהה עד שיש מרווח של זמן, שמים פליי והחיים השניים, הכפולים שלי, הדמיוניים- ממשיכים)

הספר הוא על 5 חברים (4? 6? 2?) שגדלים ומתבגרים בין ששת הימים עד לאמצע שנות ה90. הם בני 10 שצהל כובש וגועש ומשלש את גבולות ותודעת המדינה, הם גדלים בתקופת הנצחון והזוהר, הם מתבגרים והמומים וחסרי אונים ביום כיפור, הם מתגייסים לצבא המוכה והמבוייש, וקצת מוכים ומבוישים ומגויסים במלחמת לבנון הראשונה.

הם מתבגרים ומתברגים. הם גדלים וא"י גדלה איתם- היא מתעייפת, מתברגנת, שואלת את עצמה שאלות מחרבות, מתרוקנת, מתפוררת.

זהו הסיפור הגדול של הספר הזה, מדינת ישראל המתפוררת. לא אהבה ולא נעליים- הרבה ישראליות, הרבה בדיחות, הרבה דברים שלא משנה כמה אסביר לתיירים- רק אנחנו נבין. אירועים קטנים של היסטוריה- פרסי נובל, אופנות, אקטואליה זמנית/מקומית. והכי חשוב: מאחורי הקלעים. זה ספר של מאחורי הקלעים. השכנים, אבא ואמא, ציונים, בטוחים, "טיפוסים" כל אחד בדרכו, אבל אנשים. נפגשים בחדר מדרגות בדרך לזבל ומביטים לכל אדם בעיניים, אשכנזי או עיראקי, נאמנות- כי- נאמנות, אחים, שותפים. מתגייסים למלחמה למרות הסכנה, מתלוננים על הממשלה אבל מלאי הערצה וחיבה, ממשיכים להצביע. מה זה קשור בכלל 'למה?'!

לעומתם: הילדים שלהם, הגיבורים- לא.

לא יודעים מה לעשות עם עצמם, לא רוצים מלחמות, לא מתחתנים ישר אלא קופצים ממיטה למיטה, אולי באחת מהן ימצאו את עצמם. נוהים אחרי הכסף, אחרי שינוי, אחרי משהו שכבר יגדיר את החיים שלהם, את עצמם, ייתן להם סיבה ממשית, כזאת שמרגישים- למה לשבת על האדמה הזאת, למה אנחנו כאן.

האנשים האלו, על כל גווניהם- העיראקי, המשוגע, המבולבל, המבורגן, העסקן, הימנית, השמאלנית- הם ההורים שלנו. הם הדור הזה. הדור שהתבונן בהורים שלו, סבא וסבתא שלנו, דור המייסדים הכה כל יכול, הכה בטוח ובוטח ולא הבינו- במה לעזאזל הם כלכך בטוחים. אנשים נהרגים במלחמות מיותרות, הממשלה לא עוזרת, ילדים נחטפים ונרצחים ברחוב- ולמה? ומי אני בכלל?

ההורים שלנו המבורגנים, המיואשים, המגוחכים, חסרי עמוד שדרה. אלה שמרשים לנו הכל. לחשוף את גופנו, לנסוע לאן שבא לנו, ללמוד מה שבא לנו, להתבלבל כמה שבא לנו, לגור בחו"ל. לא להצביע, לא לעבוד, לחפש את עצמנו, רחוק, הרי הכל מותר. לא אומרת כל ההורים, לא אומרת שלי, לא אומרת שזה רע. אומרת.

הם התפוררו ומסביבם התפוררה המדינה. איך ה'למה', שכלכך מורגש בדפים הראשונים של הספר, למה כזה של פעם, בצבע צהוב דהוי, עם בלורית וספרים של חסמבה ודנידין, ועץ הדומים תפוס ואליפים. הלמה הזה, מתפוגג ונעלם מבין השורות, מהדמויות, ממה שמקשר ביניהם. מחליפים אותו אז חיבורי טלוויזיה פיראטים והתייהדות מוגזמת (כזו שנופלים לתוכה רוב דמויות הקיצון המגוחכות בספר). הפרטה, אמריקניזיציה, עסקים. בסוף הספר, שמדלג לפתע אל ארה"ב- אחותינו הגדולה והמתקדמת- קשה שלא להבחין בכתות שמציפות אותה, כמו פטריות מסוגים שונים, נותנים לאנשים למה חזק ומתכתי (ואולי רך ואוורירי?), למה שיכול להגן עליך בעולם שבו תלמידים רוצחים את כל חבריהם לכיתה כי אפשר. ותהיתי אם זה עתידנו.

הספר מסתיים ב1995. רצח רבין מרחף מעל העמודים האחרונים. נקודת השיא בארץ שמתרוקנת מערכיה, חלולה כמו עץ זית- אנשים ששונאים את הממשלה עד כדי כך שיכמהו להתמוטטותה בצורה הכי אלימה ורצחנית שאפשר. ועוד גדולה של הספר, אתה יודע מה הסוף. גם כי המספר הכל יודע משמיט כל הזמן פרטים מהדפים הבאים אל עכשיו, וגם.. כי זה כבר קרה. וכשמישהו קורא להתפרעויות ב87 שטויות, אתה מבין: אינתיפאדה.

בלי ועם קשר לכל זה, הוא ספר מקסים ומצחיק ועצוב חריף ושנון, עם הדמוית הכי מקסימות מכל הספרים. כאלו שהן כלכך מגוחכות, אבל איכשהו אתה בטוח שהם קיימים. איפשהו. בעולם. וחוץ מהסוף המגוחך ממש ("מה, חטפו אותם חייזרים?" "קרוב") באמת נהניתי לקרוא.

המלצתי. (גם לאמא. אתמול באמצע הקריאה התקשרתי אליה. זה קצת עליך. גם את היית בת 10 ביום כיפור. זה לא ילדים הודים שמוכרים את גופם לאנשים אחרים, אבל אולי תאהבי)

[למה רגע לפני הביקורת? כי תמיד שאני קוראת משהו שאני אוהבת ואני מגלה באינטרנט מלא אנשים שחושבים שזה בולשיט, זה קצת מבאס]