אתמול גמלה בליבי החלטה (...סתם תמיד רציתי להגיד את זה)- אני נפרדת ממנו.

כי הוא לא מתאים לקשר, וכי יש לנו ציפיות שונות, וכי בדוגרי- לא בא לי יותר.

הפסקה אחרי הפסקה משכתי את זה. בשיעור האחרון, בין 2-4, תפסתי אותו בחוץ, מתווכח עם אחד על פוליטיקה. אז חיכיתי בחוץ, יותר חשוב.

כשהלכתי לכיוון האיזור שחשבתי למצוא אותו, איזה פרחה מטומטמת אחת מהכיתה שלו עושה לי "חבר שלך שם". מה? מה את רוצה מהחיים שלי?

כשישבתי בחוץ וחיכיתי היא עברה שוב. לא היה לי כוח להתמודד איתה, אז שמתי את הראש על הברכיים וחיכיתי שהיא תחלוף.

"חברה ש'ך בוכה כאן בחוץ" היא צועקת לו.

איכס, יא מגעילה. לא דיברת איתי אף פעם, לפחות ב4 שנים האחרונות ואני בטוחה שגם לפני זה לא. מה את מתערבת בעניינים שלא שלך?

ואם זה היה נאמר מתוך עניין, כי אכפת לך. היית באה, יושבת, שואלת, מה קרה. אבל לא, בהכי זלזול בעולם, חברָש'ך. יאללה, בוא תקן את זה. כי הרי העובדה שאני לא רוצה להסתכל עליך זה אוטומטית בכי, נכון? מגעילה. תמותי כבר.

(רמות השנאה שלי היום זה משהו)

הוא יצא החוצה, אני הוצאתי את זה, הלכנו לשבת.

"מה הקשר הזה נותן לך?"

"כיף"

"רק כיף?"

הוא מתחיל להתקפל, כאילו תקפתי אותו.

"לא לא. אני שואלת בענייניות- רק כיף?"

לא זוכרת איך זה הגיע, שאלתי אותו מה הוא אומר אם בזמן הקרוב לא נהיה ביחד... ביחד. לא נהיה זוג. בערך.

"סבבה, אם את רוצה"

"לא, לא אם אני רוצה! זו החלטה משותפת, אוף"

"לי לא אכפת מהגדרות, לא אכפת לי ממחויבות, אמרתי לך. אני רק רוצה להיות איתך, ויש לי כלכך הרבה דברים שאני רוצה לעשות"

"כמו מה?"

"אני רוצה לנסוע איתך לצפון"

"כן, בטח, כי אני עדיין לא בת 16 וההורים שלי ירשו"

"ואני רוצה לרקוד איתך. תרקדי איתי?"

"לא"

"למה?"

"כי אני לא עושה כאלו דברים"

"אז תתחילי" והוא מושך אותי.

"אני לא מסוגלת, די"

"בטח שכן"

ואז 10 דקות שהוא מנסה לשכנע אותי לרקוד ואני אומרת לו לא, די, אתה לא מבין שאני לא יכולה, אנשים מסתכלים.

ואני מרגישה כלכך כמו אמא שלו, כשהוא מספר לי שהוא הגיש את המבחן בתנ"ך ריק כי לא התחשק לו לעשות את זה, ונמאס לו מהבצפר בכל מקרה, או שהוא מבריז מפיזיקה, כי למה שלבצפר אכפת.

ולפעמים באמת שאני מרגישה שאני הכי אוהבת אותו בעולם, פחות או יותר (במיוחד בחיבוקים. פתאום כל הרעש נעשה לזמזום רחוק כזה ואני נעלמת לגמרי), ולפעמים הוא כזה ילד קטן מידי שאני צריכה לדאוג לו שלא ילך לאיבוד.

נקודת המפנה ב"התפסן בשדה השיפון" מבחינה ספרותית היא כשהולדן מגיע למוזיאון ורואה שכתוב Fuck You על איזה מקום, והוא מנסה להוריד את זה כמו שהוא עשה בבצפר כשהוא ראה את זה, אבל הפעם זה גם חרוט וגם הוא לא מגיע. אז הוא בעצם מבין שלא משנה כמה הוא יתאמץ וכמה שנים הוא יבזבז על זה, הוא לא יוכל למחוק את כל הFuck You שקיימים בעולם.

אז בעצם הולדן קולפילד, שהוא הכי שונא את העולם החיצוני ואת עולם המבוגרים ורוצה להשאר בערך ילד לנצח, מתבגר. הולדן קולפילד, שמתמרד נגד כל דבר אפשרי שלא מתאים לו, שאומר בפנים לאנשים מה שהוא חושב עליהם, שבורח, שנופל, שמתעלף, שמסתובב בניו-יורק בין הערים ההומות בעולם ופוגש עשרות אנשים (נו,בערך) ובכל זאת, לבד, מבין שלא משנה כמה הוא ירצה, אי אפשר לשנות את העולם שבחוץ, ואי אפשר להתמרד, ואי אפשר להשאר ילד לנצח ולהגיד "לא רוצה" כל פעם שלא מתאים. חייב להתבגר, חייב לקבל את עצמך את העול של העולם החיצוני.

והוא מוותר על המטרה לנסוע לעיר שכוחה ולהיות שם מתדלק אילם, וקצת אדיש לאחותו, ואפילו אומר לה "סתמי ת'פה", הבנאדם שהעריך הכי בעולם. התפסן בשדה השיפון, הילד הכי אנטי בעולם, התבגר.

וזה כלכך מזכיר לי אותו עכשיו. מגלה איך אפשר להגיד לו, מבריז משיעורים, הולך ומוחה נגד מדיניות הבצפר בצורה שרואים שזה אכפת לו, אבל טיפשית. מושעה ונהנה מזה, אומר "לא רוצה" להורים ומתגאה. אומר "לא רוצה לחשוב, לא רוצה הגדרות, אני רוצה לבטל את כל העולם ולהיות איתך" כשלא מבין שכמה שזה מחמם את הלב, ואופורי נורא- זה לא יקרה. אי אפשר להתעלם מהעולם החיצוני, אי אפשר להתנגד אליו עד הסוף, אי אפשר להפסיק לחשוב, לא להשתמש בהגדרות. וכמה שזה מדכא, וכמה שזה מעציב- אלו החיים.

(רואים? שווה להיות בספרות מורחב)

חושבים שזה נגמר? לא אתמול נפגשנו איפשהו בבית קפה, כולנו, וגם הוא, ובהתחלה הוא התנהג כמעט כרגיל, אפילו ניסה לנשק אותי. אחרי זה הוא קצת הבין ונהיה עצוב כזה, וכלכך כאב לי הלב, וכלכך התיישבתי לידו, והחזקתי לו את היד, ורציתי להיות איתו, ולישון אצלו, ולבוא אליו.

ואיכשהו כולם הלכו והלכנו לשבת ליד איזה קיר ופתאום הוא נוגע לי בבטן ולמעלה יותר, ולמעלה יותר, והופ, אבא שלו מגיע, ואנחנו חוזרים הביתה, כשהוא מלטף לי את הגב, ורגע, איך לעזאזל זה קרה?

אני משחקת בו. אני כלכך משחקת בו.

אני חייבת להפסיק.

(הו, האמביוולנטיות בשיאה)

חוץ מזה-

אחרי השבועיים האחרונים שלא הייתי רעבה כלכך ולא הכי אכלתי בעולם, פתאום בא לי בולמוס אכילה. אתמול אכלתי 2 סופגניות ו3 מנות קוסקוס וחצי קופסת קוטג', או יותר,  ואז בבית קפה פשוט הייתי הפח זבל של כולם, וזה אומר לסיים שוקולטה (דני מחומם), ועוגות של אנשים, ומיפל, וסלט עם בולגרית, ומרק דלעת (וואו, זה היה טעים) וביסים מהסנדוויץ' הכלכך טעים של פיסטוק, מוצרלה עם פסטו ועבגניות. (זה היה טעים. פיסטוק, סתום)

ואז חזרתי הביתה ועליתי את המשקל ושקלתי 62, אפילו שהיו עלי הרבה בגדים, בשבוע האחרון לא עברתי את ה59-60, ואוף, לעזאזל.

אז הסופשבוע הזה לא אוכלים הרבה.

שיט אני בסמינר.

ודבר אחרון-

אני שנתיים בישרא בלוג. היום.

כמה מוזר.

זה שמינית מהחיים שלי, שכתובים באתר הזה. בצורה מוזרה, אבל עדיין.

זה נראה לי המסגרת האינטרנטית שהייתי בה פשוט הכי הרבה זמן. שנתיים.

זה מטורף.

אני גם בין האחרונים שנשארו מהדור שלי, 4 ספרות שמתחילות ב2, 3, 4, 5.

כולם הבינו שזה כבר לא בשבילהם, שזה לא מספק, שהם כותבים בשביל אחרים, שעלו עליהם, שהדפיסו בבצפר, שהם כבר לא לבד.

ולי לא. אפילו לא מחקתי פוסטים, אפילו לא נכנסתי לפרטי.

זו רק הוכחה כמה אני אוהבת להתעסק עוד ועוד ועוד בעצמי.

בין אוטוטו 14 שהשגרה אכלה אותה בחופש חנוכה, ששיגע אותה לעשות כל דבר כל יום, לראות סרט, להסתובב, לישון, שנהגה לדבר על איזה אחד שאהבה שאהב אותה ולא באמת עשתה עם זה כלום, שהיתה קצת לבד וקצת בהכחשה, לתלמידת י"א שעוד 24 ימים בת 16, שעדיין קצת לבד וקצת בהכחשה וקצת אוהבת לאהוב את מי שאוהב אותה, אבל עם שיער יותר ארוך.

וכמה הספקתי אז.

לדחות בנאדם אחד, שתיים, שרצו אותי. להתחבק עם אחר באיזה מקום, בלי לעשות כלום, רק לשקוע בתוך בנאדם.

לא להתקבל לקולנוע, ומעניין איך זה היה אם כן.

להפרד ממדריך אהוב, ומעוד אחת, ולצאת לקורס מד"צים, ומש"שים, ובדרך להדריך את הקבוצה הכי נוראית בעולם שאני כלכך מתגעגעת אליה. (אחד-אחד, מתוך ה30 P:)

ולהתרחק מאנשים, ולהתקרב לאנשים, ולהתאהב, ולהדלק, ולהיות אובססיבית, ולכתוב שירים, וסיפורת, ופוסטים. 643, כולל זה, אולי יותר.

ולבכות ולצחוק ולצעוק ולמחות ולברוח מהבית ולנקות את הקן ולכתוב עשרות לוחות זמנים ודברים שצריך לעשות ולעשות כמעט חצי ולהתנשק, 4 פעמים, ולפתח תלות ולהעלם ולהיות שם ולהתחצף להורים ולמורים ולחברים ולריב ולהשלים ולצרוח (אבל קצת) ולהתווכח ולהיות חולה ולהיות בריאה ולשנוא ולהתמרמר ולקרוא ולראות ולישון 13 שעות ולא לישון 40 שעות ולכתוב מכתבים ולקבל מכתבים ולחבק ולאהוב ולהיות נאהבת ולהיות לא.

ועוד 101 דברים ש.. 1001 דברים! 2000 דברים, יותר.

5821 ימים אני חיה, ב732 מהם אני מנהלת בלוג.

זה מטורף.

זה כלכך מטורף.

[אבל עכשיו ידידיי, לחדר כושר, כי בכל זאת, שנתיים לא שנתיים, שמינית לא שמינית, שמנה אני כן. בהצלחה לי]