היום כשאיחרתי לשיעור תנ"ך בשעת אפס והמורה עשתה שיחות אישיות עם התלמידים לקראת היום הורים (זה קורה בבצפר, שזה נורא נחמד כי כולם בחוץ ולא באמת צריך להתעמק בשום חומר נלמד, שזה כלכך מתאים למצברוח שלי), אחת הבנות מהכיתה שלי שאלה אותי אם המורה כבר עשתה לי ניתוח אופי. גיכחתי.

אחרי זה שאני התיישבתי איתה ואחרי שהיא סימנה את הדברים הרגילים ("תפקוד: לפי המצברוח, משמעת: כשבא לה"..), היא התחילה לדבר דברים עלי. על זה שאני בחורה עוצמתית, שיכולה להפוך את העולם אם מתחשק לה ובחזרה. חכמה, יפה (פה איבדתי אותה :|, במיוחד אחרי הסמינר אתמול) יש בי נשיות מתפרצת, "כשתגדלי תהיי אישה". אה, כי אני בניתי על פיל.

אבל מה? אומרת הכל ממקום נורא מהוסס, אפילו קצת מתחנחן, פוחד. כאילו מנסה לרצות, פוחדת לטעות, שיעמידו אותי על טעותי. שחסר לי בטחון עצמי, בסיס. למרות שזה לא ככה בשיעורים שלה, היא נגעה לי בנקודה. נכון? נכון? היא אומרת, ואני מחייכת ואומרת "הממ, כן, אם את אומרת".

שאני חושבת יותר מידי בגדול, במקום להתפס לדברים הקטנים, לפרט. היא חייכה אליי חיוך כשאחת השיניים שחורה מבסיסה.

ואז "אבל די כבר עם הפרצוף קלימרו שלך, כל היום חמוצה". אבל זה הפרצוף שלי! אוך. "זה לא. את ראית קלימרו?" לא, גדלתי על כבלים מגיל קטן. "חבל, איזו סדרה טובה. נורא מצחיקה, חכמה כזאת, אני רואה אותה אפילו מידי פעם", אז הדברים בהחלט נלקחו בערבון מוגבל.

והיום היה נחמד, אז מה אכפת לי.

וגם איתו היה נחמד היום. דיברתי איתו בסבביות, וישבתי איתו קצת באחת ההפסקות והוא היה נחמד. בדרך חזרה הביתה נתתי לו מכה בגב ואמרתי לו משהו, דיברנו קצת, ועם עוד מישהו, והוא ניסה כמה פעמים להחזיק לי את היד, וקצת התחמקתי. כשסיפרתי לניר שנפרדנו הוא הגיב ב"מה?! למה? נו אוף איתך, עכשיו הוא בטח יפסיק להסתובב איתנו והוא מה זה מגניב". אחח, ניר :]