(או: הפוסט שהייתי אמורה לכתוב לפני כמה שעות. או: מכירים את זה שכותבים וכותבים ואז המחשב/החלון שכתבתם בו פתאום נסגר, ואתם, כאילו, ככה ?)

א. כי זה סיפור קטן על אנשים קטנים. הבנתי את זה רק אתמול שראיתי אותו, שאנשים כמו בסרט יש בכל מקום. זה קורה בפריז, זה קורה מסביבי, אתמול הסרט פתאום ממש הזכיר לי את אשדוד. הבלוקים, הזקנים ברחוב, הקטנות הזאת, הכל אדם מכיל עולם ומלואו. זה לא סרט על גיבורים, לא קורה שם שום דבר מיוחד, ובגלל זה הרבה פעמים כשממליצים על הסרט נתקעים בדברים. זה לא סיפור גדול. זה סיפור כזה מהחיים.

וגם אתמול חשבתי שזה סיפור ממש מופרך על אנשים ממש הגיוניים. ואחרכך חשבתי שזה סיפור נורא הגיוני על אנשים מופרכים. ואז חשבתי את שתי המחשבות ביחד ואהבתי את הסרט יותר.

ב. כי זה על הדברים הקטנים בחיים. והדברים הקטנים זה, כמו שאתם יודעים, סיפור חיי.

והדברים הקטנים, זה מה שעושה אותנו דומים זה לזה ושונים זה מזה. זה מה שמגדיר אותנו כאנשים. החיים הפוסט-מודרניים מלאים בכלכך הרבה אנשים, שאם התודעה האנושית תנסה לקלוט אותם היא תתפוצץ. אלפי האנשים שאנחנו עוברים לידם ברחוב, מחכים איתם לאוטובוסים, קונים מהם, משוחחים איתם, שוכבים איתם, מחכים בתור, לרמזור- לפעמים אני הולכת ברחוב ומנסה לדמיין דברים על אנשים ופשוט לא מצליחה.

ולראות דמות בטלוויזיה, אפילו קטנה. אפילו כזאת שמתה ב3 דקות הראשונות של הסרט. אבל אתה יודע עליה 3 דברים שהיא אוהבת, 3 דברים שהיא לא. זה הופך אותה לקיימת, אתה נקשר אליה. משהו בי נקשר שם לכל הדמויות, מן חוט קטן כזה של אהבה. אה, הוא. הוא ככה. והם לא אמיתיות, אבל כשהן מכניסות את היד לשק של קטניות הן מרגישות הקלה- אז אתה אוהב אותם יותר.

והסרט הזה מלא בפרטים קטנים ומקסימים שקורים רק בו, ורק בחיים, וזה בעיניי מה שעושה סיפור טוב לסיפור אמין וטוב.

(זה מזכיר לי, פתאום, 2 דברים. עצובים דווקא. את הזהו אדם של פרימו לוי, החלק הזה שבו מורידים מהאדם כל הדברים הקטנים שהוא, ואת 'מוות במלחמה מתחיל באדם אחד שיורד במדרגות' של יהודה עמיחי. אבל בטח גם דברים שמחים)

ג. כי זה סיפורם הפשוט והיפה של האנשים המוזרים. לא מוזר ווירדואו- כמו יושבי בית הקפה, שכל אחד הוא טיפוס משל עצמו, או דיירי הבניין שכל אחד מהם הוא סיפור (ע"ע: מה שכתבתי קודם). אלא האנשים המוזרים הרגילים. אלו שיתלבשו כמו שאתם מתלבשים ויעבדו בעבודות שאתם עובדים בהם, ויחיו כמו כולם ויראו כמו כולם, אבל הם לא. יש בהם איזה משהו, איזה גן חסר, משהו שמפריד אותם מהרקמה האנושית הזאת שקוראים לה החברה. קשה להגיד מה הדבר הזה שחסר אצלם, או למה זה קורה: אם חיינו בנפרד או הרביצו לנו בביה"ס או שאפילו סתם, חיינו חיים רגילים לגמרי, אבל איכשהו את הדבר הזה שטבוע בכל השאר, ה"איך מתנהגים עם אנשים אחרים" אף אחד לא לימד אותנו.

מלא פעמים אנשים חושבים שאני מוזרה, אבל קשה להגיד למה. אני מתלבשת רגיל, אני נראית רגיל, עם הזמן גם מתגבשת בי ההבנה שאני גם לא כזאת מיוחדת. וזה בסדר.

אבל משהו בהתנהגות שלי תמיד יהיה קצת אחר, קצת חסר. האחים שלי יצאו בסדר, החברים שלי יצאו בסדר, אבל משהו בי יהיה תמיד קצת מבולבל מהוסס מסויג. ואמלי ונינו הם גם קצת כמוני. הם נראים כמו אנשים רגילים, הם חיים כמו אנשים רגילים, אבל משהו בהם תמיד יהיה קצת שונה, כמו חייזרים שחיים ביננו. ובגלל זה הפגישות ביניהם כלכך מרגשות, למרות שהם כלכך בחטף- כי כל החלפת מבטים, שיחה, לחישה באוזן הוא כמו איתות במורס בשפה שרק הם מבינים- אתה רואה את זה? אתה מבין אותי? הגם-אולי אתה?

וזה למה הסרט תמיד כלכך הקסים אותי. כי הוא מגולל את מה שאני תמיד חשבתי אבל אף פעם לא הצלחתי להגיד. ותמיד אני גם חושבת: אם אתם מבינים אותו ומוקסמים ואוהבים אותו, אולי תבינו גם אותי.

ד. כי הוא עשוי מצויין והפסקול מצוין וכלכך הרבה תמונות אני רוצה להקפיא ולהדפיס ולזכור ולאהוב.

ה. כי יש שם את אחת הנשיקות המקסימות בקולנוע ובכלל מזכיר לנו שלא חייב סוף רע בשביל סרט טוב. וזה באמת אחד הסרטים שיוצאים מהם הכי מחויכים, לתקופה.

(סימנתי את הקטע בתור מתאים ל"שנה טובה ישראבלוג". תראו, תפנימו, ושתהיה שנה טובה )