'פתאום פוגשים אנשים, כל מיני התחייבויות לתקופות קצרות. והם החיים שלך לשבוע/חודשיים/ תקופה. ואחרי זה ניתקים וממשיכים הלאה. ואנשים משאירים עליך חותם ואני לא רוצה לנתק איתו את הקשר.

...דרך מישהו אחר כמובן. כי ככה זה מתאפשר. כמו לשמור נגיעה.

...לשמור נגיעה בגלל הגדולה שבמגע, בגלל שאתה רוצה את זה כלכך. להאדיר את הרגע? את המגע, את האהבה? או שמא זה פטיש?

אני כל הזמן חושבת, חשבתי, איזה בעל הוא יהיה. כזה עדין ונוגע, כזה שמעריץ את האישה שלו באהבה גדולה. קשה לי לדמיין את ההרגשה, כלכך להתרגש מהבנאדם השני.

.. והנה הבעיה בכל הסיפור הזה.

פתאום פוגשים בנאדם, אפשר גם להתאהב (לא אני הוא, אבל נו)

אבל אם הוא לא מהחברה שלך אז זה לא יקרה.

ואתה אמנם לא מתכוון להתחתן ממש בקרוב (אבל עוד 5 שנים, שאני וניצן נהיה בני 26, נדריך איפשהו, לך יהיו ילדים), אבל כשתתחתן, עם בחורה שתבחר בה ותאהב אותה מאוד, מעצם הבחירה, אבל אולי יש אי שם איזו אהבה, התאהבות, חיבוק בין אנשים שהוא מרגש כל כך שלעולם לא תחווה

שלעולם לא נחווה.

ואני מנסה לדמיין את זה. בא לי שנצליח לשמור על קשר, אפילו לכמה שנים, יש לי את החברים ההזויים האלו, ונתכתב. אולי תהיות גדולות ואולי נהיה סכינים. ואולי, בהזיות המתוקות והמרחיקות לכת שתמיד יש לי עם אנשים שאני פוגשת להרף רגע, אולי נתאהב. אחד בשני, אחד בעומקו של השני. על הדומה בנו ועל השונה בנו.

וזה לעולם לא יוכל לקרות. לא בגלל הזהות השטחית אלא בעומק-

כי הוא, מתוך אמונה שלמה בסדרי עולם שקודמים לו, לא יגע בכף ידה, בקצה אצבעה, שפתיה, אפה, גופה של בחורה- אלא אם כן הוא יתחתן איתה.

ואני לא אתחתן ולא אבחר בחיים דתיים, מגבילים, כי זה להתחתן גם עם העולם הזה. ולא אלבש חצאיות, ולא אסתיר את שיערי או מקומץ שדיי, ולא אחנך ילדיי להגיד תפילה ולהאמין שיש דבר גדול מהם עצמם.

כן ללמוד תנ"ך. תורה, דרך ארץ.

כן, להיות יהודיים.

כן, אמת אחת.

אבל לא ככה.

מה שכן, ראיתי, נזכרתי החלטתי איך זה מושך אותי- למדנות

סקרנות

תשוקה להיות אדם גדול יותר

להבין יותר על העולם

להתרחב

לדעת

להבין

שבאמת נמשכתי אליו, לעיניים הכחולות, לגוף הרזה, כחוש, בתולי, טהור כזה.

...לזכור לבחור לחיות את חיי עם אדם למדן, סקרן, אוהב, לומד. שנחקור ביחד על מצדה (איך מצדה הפכה לי לסמל, אבל של סקרנות שנגמרת)'

(מתוך היומן הפרטי שלי, יולי השנה)