אני ילדה חולמנית.

אני מלאת סתירות, ומלא פעמים אני מוצאת את עצמי מעידה על אישיותי דבר והיפוכו. ככה זה בני האדם, מנסים להגדיר את עצמם על פי קיצוניות והולכים לאיבוד, אבל אם יש תכונה אחת שהיא דבר והיפוכו מבלי להוסיף שום דבר בנידון, דבר שמייחד אותי ומרגיל אותי, שמייאש ומקים זה התכונה הזו: יש לי כלכך הרבה חלומות.

כביכול זו תכונה טובה. דברים שגרתיים שמתרחשים על אדמת העולם נוסקים אצלי בראש למקומות אחרים, ומי שעוקב אחרי הבלוג הזה יודע. איך מפגשים ארעיים משוחזרים אצלי בראש שוב ושוב, איך אנשים רגילים לגמרי טובעים בי ניואנסים. איך תמיד אני מצלמת את הדברים שאף אחד לא מצלם אותם.

והצד השני טמון במהותו של החלום, והוא אי המציאות. מתי חולמים? כשמכבים את העולם והולכים לישון. כשאני מפסיקה להקשיב. מלא פעמים אני מתרוממת וכמהה, ומביטה אל הארץ המובטחת כמו משה ממרומי הר נבו- זה מאוד יפה, מאוד נחמד כל הדברים האלו- אבל אצבעות הרגליים מתחפרות באדמה, משאירות את העולם כפי שאני מכירה אותו. אני כאן והנוף מקסים ויפה ותמיד יש אופק. אבל האופק טבעו להשאר לא מושג אז למה להתאמץ. יש לי חלומות ואם אני אפגיש אותם עם המציאות אז אולי הם יתפוררו לי בידיים, ופתאום רצף הדברים ישמע לא הגיוני או מעוגן. אולי עדיף לעשות הפרדות.

(והיפוך ודברו: ימים קשים ומציאותיים להחריד, שמצביעים על כל דבר באלף ידיים- הנה את שוב ככה ולא אחרת, ושוב לא הספקת, ופספסת, ואת לא טובה כמו שאת רוצה להיות, וחבל. ואז משפט שיזרק לעברי או שלט שלא קשור לסביבה שלו או חלום שעולה פתאום אומר- לא נורא, את יכולה להיות גם אחרת. יש סיבה לכל זה. דברים יכולים להשתנות)

יש לי אלפי חלומות, כאלו שאני אמורה למצוא את עצמי בתוכם עוד 10 שנים: יותר בוגרת, יותר יציבה נפשית, יותר יפה ומושכת (הרי ככה זה איתי, רצף הזמן והבגרות של האנשים סביבי נותן ליופי שלי אישור). לא מסודרת אבל מבולגנת במידה, כותבת למקצועי, מדריכה, אוהבת, אחראית, אישה. לומדת היסטוריה, ספרות, מדעי המדינה, קולנוע ויהדות, מתלבשת כל יום בפשטות מורכבת, עושה את כל הדברים שרציתי לעשות תמיד ובהצלחה. אני טובה, מגשימה ומאושרת, וכמובן עסוקה במידה.

ומאידך, המציאות כפי שהיא היום: אני בת 21 (ועדיין בצבא) ועוד רבה עם ההורים, קמה כל בוקר מערימת הדברים של עצמי (ומחזירה למיטה), תמיד כותבת לעצמי לברר על ושוכחת, לא כלכך אחראית לא כלכך בטוחה בעצמי, ובעיקר לא הדברים שציפיתי שיהיו לי בנקודה הזאת בחיי. ולמרות שגדלתי והשתניתי אלפי מונים מכיתה י"א, ואני בהחלט פחות מבולגנת ויותר יפה, התודעה היא תודעת תיכון: יום אחד כל זה ייגמר, ובטוח יהיה טוב יותר.

ובכן, נמאס לי. אני בת 21 והגיע הזמן שאני אחיה במציאות. אלוהים נתן לי אגוזים ואני עושה איתם ג'אגלינג. או אפילו יותר גרוע מזה, אני לא יודעת לעשות ג'אגלינג, אני שמה אותם על השולחן כי זה חשוב וזה נקבר תחת כל הניירות והחפצים החשובים האחרים. אני קמה בבוקר ויודעת שיש אגוזים, אבל איפה לעזאזל שמתי אותם. אני חייבת להתחיל לחיות במציאות.

מאז שאני זוכרת את עצמי יש בי ידיעה עמומה על כתיבה. יש בזה מן המטריד כי את הדבר הראשון שכתבתי בכיתה ה' (שיר על השלום, אלא מה) כתבתי עם הידיעה הזאת כבר, אז יכול להיות שזה סתם משהו שההורים שלי פמפמו לי בגלל איזה מבחן יכולות כזה או אחר. אבל המילים כל הזמן מהדהדות בראשי, וכשאני שותקת הם ממארות בי כמו סרטן. ניסיתי כל מיני דברים: כתבתי קצת שירים, הודעות ארוכות בפורומים, סיפורים קצרים בבמה חדשה, מחברות ופתקים שאני מוצאת בכל מקום, אבל כשיום כיפור מגיע ואני עוברת על כל מה שכתבתי בשנה האחרונה, כאן זה המקום שבו הכתיבה שלי הכי שלמה.

וזו בעיה, כי אני לא רוצה להיות בלוגרית כל חיי. אני רוצה לכתוב. לכתוב בשבילי זה כמו להצליח לנשום אחרי הרבה זמן מתחת למים, זה הדרך היחידה שבה אני מצליחה להסתכל על הדברים כמו שהם. שבה כל הנקבוביות שלי מצליחות לנשום. באמת. אבל אני לא מצליחה אז כל הזמן אני חוזרת לכאן: מגיל 14 עד 21, שליש מחיי אני מתעדת בדף האינטרנטי הצבעוני הזה. שיחות קצרות, מחשבות, דברים קטנים וגדולים שקורים לי בחיים, מסות ארוכות על החברה ועלי. ממרכז הארץ ודרומה, מנדודים וחיי קבע, משותפות ובדידות- אני חוזרת למקום הזה כמו אל ים, מעתיקה אליו כל מיני דברים שאני. מילים מילים מילים, כבר 7 שנים.

ביני לבין עצמי אני יודעת: פסגת החלומות שלי לגבי הכתיבה היא טור. זה מצחיק, כי טור זה דבר שמגיעים אליו אחרי שנים של עשייה. צריך לכתוב הרבה כתבות או כמה ספרים או לפחות להתייבש במדור טלוויזיה לכמה שנים בשביל להגיע לחיי הנוחות האלו, שבו איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו ויקרא את מה שאני רוצה לומר. אבל זו האמת, וכל שישי שאני מתרווחת עם עיתון השבת של ידיעות ועוברת על כל אהוביי המהגגים אני יודעת- זה מה שאני באמת רוצה להיות.

אז השבוע כתבתי לעצמי ביומן והתענגתי על החלומות הבלתי ממומשים שלי, שלפתע התגנבה אל הדף החלטה פשוטה ואמיצה: אני הולכת לכתוב טור.

אני הולכת לכתוב טור. פתאום זה הפציע בראשי, מדלג בבהירות על כל המכשולים. אני יכולה לכתוב טור, ואני יכולה לדלג על כל השלבים שבדרך. אולי זה לא יעבוד, אבל אנחנו חיים בעולם פוסט-מודרני. הפייסבוק עבד. האסאמאס. אנשים קונים קרוקס, גאד דאמיט. אני יכולה לנסות.

האינטרנט. אני הולכת לכתוב טור באינטרנט. אחת לשבוע אני אפרסם את מחשבותיי, על שלל נושאי העולם, ואקווה לטוב.

אני אתחיל בבלוג הזה, כי כל אדם צריך שיהיה לו איזה קרקע, אסמך על הקוראים הקבועים שלי שיעודדו אותי ולא יתנו לי להפסיק, ואם זה יתפוס תאוצה ופרסום (אינשאללה), אני אעביר את העסק למקום אחר, קונקרטי יותר.

על מה אני אכתוב?

על כל נושא שבעולם. אני חושבת אלפי מחשבות ביום ומתגבשות בי כל הזמן תיאוריות, מהחברה הישראלית דרך ממזרים חסרי כבוד ועד בגדים. אני מאוד אנסה למשוך את זה למקום הרציני יותר, כי זה הדברים שיותר קשה לי לכתוב עליהם ואני רוצה להשתפשף בזה. אבל באמת כל נושא שבעולם.

ממה אני מפחדת?

מעצמי. אני מפחדת לא להצליח להתחייב. כמה דברים לקחתי על עצמי בחיים והשארתי מתחת למיטה. אני חייבת להציג לעצמי זמנים ודד ליינז ואנשים שיהיו איתי בזה וידרשו ממני לעשות את זה, מהסביבה החיה והוירטואלית. אני רוצה שזה יהיה לא פחות ממשי מהעמוד האחרון של המוסף לשבת, ואני חושבת שאם אני אתמיד ואכתוב אחת לשבוע אני גם אצליח להתקבע בתודעה הוירטואלית. אם יש משהו שהבנתי על עולם האינטרנט בכמה שנים האחרונות שאני בתוכו זה שאם אתה מתמיד, וטוב במה שאתה עושה, אתה מצליח להשתקע בתוכו. אני לא כלכך טובה בהתמדה, אבל אני מנסה להיות הכי אמיתית שרק אפשר, ומקווה שזה יפעל לטובתי בנושא.

ממה עוד?

מפחדת לא להיות טובה מספיק. מפחדת שהדברים ישארו ברמת ה"בקרוב אגיע רחוק". שאני לא אצליח לנסוק מעבר למה שאני רוצה.

פעם הייתי כותבת יותר, עם המרחק מהבית והצבא אז זה עולם שהתרחקתי ממנו. אין ספק שפעם הייתי טובה יותר וגם כשאני מתאמצת אני מאבדת את זה. כמו שאמרתי, הכתיבה הכי טובה שלי היא פה בגלל "זה הבלוג שלי וקצת לא אכפת לי אם תבינו או לא". אני לא מתיימרת. אני לא מנסה. אני פשוט כותבת מבלי לחשוב. וזה אמיתי ומובן. ניסיתי פעם לכתוב טור לעיתון גרעין, כתבתי משהו על הטלוויזיה וצירפתי שתי קטעים שהעתקתי מפה. כמובן שהתגובות הכי טובות היו על הדברים שהעתקתי. זה הכי זרם. לקח לי שעתיים לכתוב את הקטע האחרון. אני מפחדת למסמס את זה.

ומצד שני אני יכולה להגיד לעצמי- אני יודעת שהרמת כתיבה שלי עכשיו היא לא מה שאני רוצה שהיא תהיה. היא עוד גולמית וגסה. וזה יכולה להיות פלטפורמה לשפר אותה. אני מקווה שעוד כמה חודשים אני אקרא את זה ואחשוב: איזה כיף, גדלתי.

מתי?

אני אנסה שלקראת הסופ"ש יעלה טור, פעם אחת בשבוע בלבד. זה קצת בעיה כי אין לנו לא מחשב ולא אינטרנט בקומונה, וקשה לי לזרום על הדף. אבל אני אנסה להיות עקבית ויצירתית בעניין (וגם לשמור על זה בסוד).

מה עם הבלוג?

מוץ תבן וגרעינים או לא? אני אמשיך לזרוק פה את הודעותיי ומעללי בגבולות הפנאי והזמן שהצלחתי עד עכשיו. הטור יתפרסם בלי קשר.

ומה אם אני לא אעשה את זה?

אז אני טיפשה וגרועה. יש סיכוי לא רע שאני אתייאש או אתעצלן והדבר יתפוגג. אם אני באמת אעזוב את זה- תצחקו עלי עד סוף ימי.

שניה אחרי שהחלטתי את ההחלטה נבהלתי נורא: רגע, ואם לא? ואם אני לא כזאת טובה? ואם אף אחד לא יקרא? בכל זאת אינטרנט. אולי זה סתם לשגות בחלומות.

ובכל זאת הגעתי לכאן, והתאמצתי לכתוב וסיפרתי קצת לאנשים. יכול להיות שאני גרועה, גם בכלל בחיים. בינתיים אני רוצה לנסות. ואני אשמח אם תעודדו אותי.

אני אקרא לפינה הזאת 'הר נבו'. החלטתי את זה ממש עכשיו, גם בגלל מה שכתבתי קודם, וגם תמיד אני מרגישה קצת ככה: חולמת והולכת ושואפת, אבל נשארת בחוץ. צופה מהצד. לפעמים זה לא רע להסתכל מהצד, ולפעמים זה מבאס. בכל אופן זה טוב לקרוא לילד בשמו וזה שם לא רע בכלל.

אני לא בטוחה שאני אפרסם משהו עוד הסופ"ש הזה, בעיקר מטעמי נוחות (אני אבלה את הסופ"ש בדרום ואני בספק אם אני אמצא איזו מקלדת אחת לישועה) אבל יכול להיות שאני עוד אפתיע (את עצמי בעיקר).

בברכת עלֹה אעלה, ובתקווה לקבל פידבקים חיובים, נתראה בסופ"ש.