פעילה חברתית בשקל, מבולבלת, חסרת בטחון מול המצלמה?

העונה השניה וחצי של האח הגדול יוצאת לדרך, ואיתה, הרבה אנשים שאוהבים לדבר עליה. אם זה מטעמי לגלוג או הערצה, מוספי התרבות של כל ערוצי התקשורת פותחים באותה השאלה: מי האנשים שהולכים להכנס לוילה ולהיות האנשים הכי מדוברים בסלון הישראלי בחורף הקרוב? (אכן, תרבות)

אני אגיד לפני הכל שהאח הגדול לא מעניין אותי. באמת. לא לא מעניין אותי אבל אני רואה את זה כי זה מצחיק. בכל חיי לא ממש צפיתי באף פרק, והידע הכללי שלי בא בעיקר מלחיות במדינה. לחכות בתור לרופא עם ערוץ 20 ברקע, מימיי בחמ"ל שמי ששומר איתי פשוט חייב לראות את זה, מלשאול בתמימות "מי זאת שפרה?" ולהיות מוצפת בהמון בובלילים זועם.

(אני נזכרת פתאום שנה שעברה שאח שלי סינגר על משפחת בובליל בהערצה וטען שכל הפרידמנים חרא, וההורים שלי מתלבטים ביניהם ומספרים לו- יש משהו שכדאי שתדע: אתה אשכנזי).

אז אני מכירה את האח הגדול. אני לא מתלהבת מזה אבל מכירה. לפעמים מתעסקת בזה או מתעניינת כי אני מדריכה תיכוניסטים, אבל זה לא מופיע בעמודים הראשונים של מוסף התרבות שלי.

בכל אופן, לא יכולתי להתעלם מהכתבה הבאה:

"ל'תרבות מעריב' הגיע המסמך, הכולל את התרשמויות הבוחנים בדיוק בשלב הזה, רגע לפני שהם מחליטים מי ייכלא בבית, ורגע אחרי שהם יוצאים מהאודישן. אפשר ללמוד ממנו, כמובן, מה בדיוק מחפשים בהפקת התכנית. הצורך הנחשק ביותר, כצפוי, הוא אנשים לא שגרתיים. מאתיים המתמודדים הסופיים מורכבים בעיקר מהומואים, לסביות ודו מיניים, בני מיעוטים, בעלי מוצא ייחודי ואנשים בעלי סיפור קורע לב. "

מה מחפשים בתוכנית? הנה חלק מהרשמים שפרסמה מערכת מעריב על המתמודדים הכמעט סופיים בעונה הקרובה:

"בת 25, כוסית, חברמנית, ברמנית ועם תואר ראשון בתזונה. על פוזת האינטליגנטית אבל לא ממש".

"בת 40, גרושה. סייעת פדגוגית לילדים עם בעיות התנהגות. סיליקון בחזה, כוסית עם משהו חתולי ומתבגר, התחתנה בגיל 15 (!), ציניות ומרירות בוקעות מגרונה וזה רק תורם לה".

"בן 26, מת על עצמו, הוא באילוז' שהוא איש עסקים, חברה שכרגע בלאס וגאס, מכור לסלולרי, לא שולט בצרכים שלו, לא יכול להתאפק. מנהיג כריזמטי בשקל תשעים".

"בת 50, נשואה + 4, תימנייה עם שפה צחורה ומיניות בשלה, דמות שברחה מ'אחד העם 1". ציטוט נבחר: "לי יש חוכמת חיים שלא קונים בכסף'. לשדיים שלה קראה בשמות".

"בת 23, פנים יפות, לא מספיק רזה כדי להיות הכוסית, לטענתה היא מלח הארץ בגרסה הנשית, יש לה בעיה עם משתמטים, אין לה חבר, סוג של איכותית, רוסייה".

"גיי בן 20, מלצר ועובד בחנות בגדים, מרתק, מאוד מתאמץ, סיפור מוטרף של אמא דפרסיבית, כריזמטי ורודף צדק. יכול ליפול למשבצת של לאון".

"בת 22, גרה אצל חברים בתל אביב, ילדה מתלהבת, פרובוקטיבית, לא סגורה על עצמה, אבל יש בה משהו מגניב. עובדת בחנות סקס. קצת קלישאה תל אביבית".

"מאופקים, דמות מהממת, כאילו פרחה, אבל מאוד משכילה ודעתנית".

  "בן 26, בחור דתי ללא כיפה, מתנחל, נאה, כריזמטי, מאוד ורבלי, אופי של מנהיג, סתירות מעניינות. הבעיה היחידה שיש לו חברה".

"בת 24, 'פרח השכונות', גוונים בשיער וקליפס, לא מישהי שאתה רוצה להתעסק איתה, יש בה דרייב וקסם. חולת ניקיון - לא יכולה שמישהו ג'יפה יישב לה על המיטה".

"דתייה, בת 33, גרה עם ההורים, מגדירה את עצמה כספרדייה מודרנית. חנונה. יש מצב שהיא בתולה".

יש בעיה בתוכניות ריאליטי. לא משנה כמה הם נוראיות, באיזה שפל מדרגה הם שמים את הדמויות שלהם, אתה פתאום תדמיין לעצמך: איך היה לי אם הייתי דמות בתוכנית? לאיפה אני הייתי מגיע?

לא משנה אם חותכים להם את הפנים או משסים אותם אחד בשני, לא משנה כמה אתה יושב מצונף על הספה בבית עם הבעת 'משהו כאןמריח לא טוב' וה'לי זה לא יקרה', כמה אתה יודע שאתה כלכך הרבה יותר טוב מזה, כמה נמוך הם יכולים לרדת או כמה זה נראה מבוים, המחשבה חולפת בך: טיפש. אם הייתי במקומו הייתי עושה את זה יותר טוב.

וכשאני קוראת המשפטים הממצים אבל לא האלה, הכלכך קולעים בערך שזה כואב, אז זה גורם לי לחשוב. אני יושבת במשרדי האח הגדול, בחורה גבוהה ומתולתלת שלפעמים מדברת בלהט ולפעמים מגמגמת ושוכחת, משחקת עם האצבעות ולא מביטה בעיניים, מלהגת על רומו של עולם או לא, אומרת הרבה כאילו יחסית לשפה שבה היא מדברת, ומה?

קשה למחשבות לא לנדוד לשם. כל הזמן לשאוף להגדרה עצמית, בחיפוש ספירלי כמעט אחרי זהות, גם היא ימצו אותך בפחות מילים מהקולקציה החדשה של TNT. הקראתי את זה לבני גרעין שלי קודם, הזדעזענו וצחקנו מזה ביחד, אבל משהו בעיניים קצת נחרד פתאום. 'תגידי' אומר לי אחד מהם. 'ואיך היית מגדירה אותי?'

זה מצחיק. התוכנית הזאת מייצרת גיבורים. גיבורים בשקל, אבל גיבורים. יוסי בובליל היה הדגל של הציבור המזרחי בארץ, מנחם בגין גרסת הפוסט-מודרנה: הנה, אנחנו בטלוויזיה! לא נשכחנו בכל זאת! בכמה שורות וחצי מנסה מערכת האח הגדול לנחש: האנשים האלו, אלו שהולכים להכלא בבית לשלושה חודשים, לשכב עם השני, לגלות את עצמם ואיברי גופם בפריים-טיים, לריב ולצעוק ולהסתכסך ולהשלים- הציבור הישראלי יאהב אותם? האם חד הורית, הפרחה התל אביבית, ההומו בארון מעיר בפריפריה- הם יזדהו אותם? הם יצליחו לרגש אותם? הם יגרמו להם לפתוח טלוויזיה פעמיים בשבוע או לפחות לשלוח אסאמאס כשצריך? הם ידאגו להם?

עם ישראל צריך גיבורים. הוא צריך גיבור באופן נואש כלכך שהוא מצביע לכל פוליטיקאי שמדבר באסרטיביות. הוא מצביע לליברמן, מדבר בנוסטלגיה על אריק שרון ויצחק רבין ללא קשר למה הם עשו בחייהם או נסיבות מותם, הם מתרגשים מכל בנאדם שמדבר כמוהם ואומר שיכול להיות שינוי.

ההנהגה חלולה והם צריכים גיבור שיגיד להם מה לעשות. והאח הגדול מייצר להם את זה. האם זה יהיה מתנחל כריזמטי ללא כיפה או 'פרח השכונות'?

האח הגדול פוגש אותי בעוד מקום חוץ מזה המתיימר. חוץ מזה שאני מנסה לחיות חיים במציאות והם קוראים לזה מציאות אבל גרים בטלוויזיה, אז יש עוד נקודת השקה והיא הצורה: אני חיה חיי קבוצה.

הנה אנחנו, 13 אנשים פחות או יותר שגרים באותו הבית. 5 בנים, 8 בנות. באנו ממקומות שונים, אנחנו נראים אחרת, המטען ההיסטורי-רגשי-גנטי שלנו מורכב כל אחד בדרכו, אבל לכולנו מטרה אחת: לא מיליון שקל ולא פרסום בטלוויזיה לחצי עונה. אנחנו רוצים לחיות ביחד. זה מה שמקדם את רוחנו כל ערב שאנחנו פגשים לאכול.

תוכניות ריאליטי מתבססות על המכנה הנמוך ביותר שמאגד אנשים והוא: היצרים. יצר המין, הרעב לפרסום, הצורך לשרוד בכל מחיר. מוסיפים לתערובת תחרות, מצלמות, תת-תנאים ובגדים קצרצרים, ומתקבל שלאגר טלוויזיוני, כזה שאנשים מנתחים את חייהם לפיהם. ולפעמים שוכחים שאנשים באמת התחילו בגן חיות פרה-היסטורי, אבל אנחנו כבר אלפי שנים בוחרים להיות בני אדם. ואז שמנסים להתעלות מעל החיים, ובוחרים בחיים שהם מעל ל"בעל-זבוב", אנשים פותחים עליך עיניים. אם אתה חבר באמת, או נמצא בקשר זוגי הרבה מאוד זמן, או בוחר באורח חיים סוציאליסטי,  אז כנראה משהו פה לא בסדר. זה לא טבעי ולא אנושי.

לפני 100 שנה עלו לארץ עשרות אנשים שמאסו בחיים באירופה ורצו להעתיק את עצמם לפה. הם לא רצו לחיות חיי סירוס בגלות אבל מה שהמודרנה הציעה להם היה התבוללות, אז הם ארזו את כל הדברים שלהם וכנגד כל הגבולות והאיומים והחוסר אמונה הם באו לגור פה. הם באו לאדמה מוכת המלריה הזאת ועבדו אותה. הם הקימו יישובים וערים והפריחו את אדמתה. הם הגנו על עצמם ולחמו עליה. כל כביש ובית וגרגר ועץ לא היה קיים פה לפני 150 שנה, הכל פרי ידם של אנשים שבחרו להתעלות על החיים הרגילים שלהם, שעשו דברים חדשים לחלוטין.

השבוע לפני 20 שנה הופלה חומת ברלין. אנשים הפילו אותה במו ידיהם הם מאסו בחיים שקו האופק שלהם מוגבל. לפני זה ניסו לעבור אותה כשהם מנסים להשיג לעצמם חיים טובים יותר. חלק מהם מתו בזמן שהם מנסים.

ההיסטוריה שלנו מלאה באנשים שבחרו להתעלות, שבחרו להתאמץ באמת בשביל חיים שהם אחרים. כל אחד שיציץ להיסטוריה הפרטית שלו יגלה איזה סבא רבה שאם הוא לא היה עושה כך וכך אז לא היינו בחיים היום. מדינת ישראל בנויה על 'מה הסיכויים שזה יקרה' של כלכך הרבה אנשים.

אם אנשים היו בוחרים להתנהג כמו חיות, אם הסקס והכסף והתהילה והיופי היו עומדים כל הזמן מול עניהם של מייסדנו, הרבה מהדברים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו לא היו פה היום.

וכשרואים תוכניות ריאליטי, אז אנשים שוכחים את זה. ואז מתייחסים בביטול קצת אלינו. אליי. לחיים שלי. זה קטע של נעורים, לגור ביחד, לרצות בחיים אחרים. זה כנראה יעבור לה.

וזה מעלה עוד שאלה: מצד אחד החיפוש הנואש אחרי גיבורים, ומצד שני ביטול של כל דבר שקצת יוצא מעצמו.

האם זה מה שאנחנו רוצים שיהיה הנדבך המרכזי של התרבות שלנו?

אני לא כלכך רואה טלוויזיה, אבל השמועה אומרת שעל כל תוכנית ריאיליטי, נדחקת הצידה סדרת מקור. וחבל, כי זה באמת יותר טוב.