לא היה לי דבר להציע לאיש פרט לבלבול שלי עצמי |
| 7/2003
פועים יקרים שלי-
(ואלו, אתם).
אני שמחה להודיע לכם שאני לא מתה.
אני חוזרת- לא מתה.
בינתיים.
הפוסט הקודם נכתב תחת השפעות פארנואידיות קשות של האישיות שלי (פולניה בלב ובנפש) שכן, הייתי בטוחה במאות אחוזים שאני הולכת למות.
ההרגשה הזאת נבעה מאותו לילה ארור, לילה אחד אחרי הלילה שלפני המימדיון (שעות שינה מצטברות: שעה ורבע).
לא הצלחתי לישון בכלל.
ירדתי למטה לשתות מים, לא הרגשתי בכלל את הגוף שלי, באמצע פשוט נפלתי.
סתם, נפלתי.
בלי להתקע בכלום, בלי להתנגש בכלום.
הסיבה כנראה: חוסר רציני של ברזל בדם.
הגוף שלי היה כל כך חלש באותו לילה, שלא הרגשתי אותו. ידעתי, כל כך ידעתי, שאני לא אצליח לישון וגם אם כן-סביר להניח שאני לא מתעוררת לעולם.
התקשרתי לחיפושה. היא לא ענתה.
התקשרתי לסנוו. הערתי אותה. הודעתי לה שאני הולכת למות, וזו כנראה השיחה האחרונה שהיא תדבר איתי אי פעם. היא אמרה שסבבה, ונדבר על זה מחר. בגרון חנוק אמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא ניתקה.
היא אגב, לא זוכרת שום דבר מהשיחה, מסתבר.
בשיא הפארנויה הלכתי וכתבתי את הפוסט הזה, להפרד ממכם. כי אני אוהבת אתכם, באמת.
נרדמתי בקושי, קמתי בבוקר חלשה מתמיד, אכלתי הרבה אוכל מלא בברזל, לקחתי כדורים (ויטמינים וB12) ועכשיו אני כאן.
יומיים אחרי (כן?)-חלשה, עייפה, מתה מבחינה פיזית אבל שמחה.
עדיין יש סכנה ממש גדולה למצב שלי (זה לא סתם חוסר ברזל... זה ממש רציני :/), אבל העברתי מסיבת פיג'מות מדהימה לחניכים שלי, ושני האחים שלי נהנו, אז אני מאושרת.
כן, אני מטורפת. אני יודעת.
אינקה צריכה לעבור כל שניה לקחת אותי. קומזיץ אצל ראלף (האקס של פוסטי). יהיה תותח, טוב שבאת.
גאש, אני מתה מעייפות.
והחניכים שלי נהנו. אני שמחה :)
חיה בקושי,
עננה.
נ.ב.- סחטיין על התמיכה. שושה, אני לא יודעת אם אמרתי לך את זה, אבל אני אוהבת אותך.
את כלכם.
:)
עננה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
