אולי אני צריכה להתחיל לבחור להסתכל על דברים בעיניים, ולא על ההדים שהם עושים לי. אני צריכה להפסיק להתלונן ולהתחיל להתמודד.

אתמול נפגשתי עם בן גרעין שבמקרה התאכסן בבסיס שקרוב לביתי. לקחתי אותו עם האוטו למקום, אכלנו בשר (וואי היה לי קרייבינג להמבורגר המון זמן), דיברנו קצת, החזרתי אותו לבסיס. היה לי קשה לנהוג. כבר שנה וחצי שקשה לי לנהוג. באחד הרמזורים שמתי לב שכואבות לי הידיים מכמה שאני מחזיקה את ההגה, מהלדחוף אותו ולאחוז אותו, כמו יד של מישהו שמפחדים. כאבו לי הידיים מלנהוג.

אז לקחתי את הכסא קצת אחורה והתחלתי לנשום. שמתי מוזיקה חזקה. הורדתי יד אחת מההגה. לא פלא שהנהיגה שלי חסרת בטחון, אני חסרת בטחון בתוכה. תנועת המכוניות לא השתנה באמת יותר מידי בשנתיים האחרונות, רק אני לא מצליחה להתמודד איתה.

פעם היה לי בטחון. עברתי טראומה, פקפוק ביכולות שלי. ואני צריכה לסגל לעצמי אותו מחדש. כי אני יכולה.

אני צריכה ללמוד להתמודד עם החיים שלי. להסתכל אליהם בעיניים. פתאום בא לי.

נמאס לי לא לדעת לחנות. אני אקח את אבא ביום שבת אחד, אולי הבא, לאיזה מגרש חנייה, ונעשה את מה שהיינו צריכים לעשות לפני3 שנים ולא עכשיו.

אני רוצה לצאת לטייל. אני לא מי יודע מה עמוסה. לדבר עם אליק, לקבוע טיול, לישון בצפון ולהתחיל ללכת.

אני אדבר עם מאיה שכלכך רוצה ללמוד עיצוב פנים וביחד נסדר מחדש את החדר שלי. הכל כולל הכל, גם אם זה אומר לזרוק את השולחן כתיבה שבינתיים משמש מחסן לניירות שלי.

אני אכנס לצוות כלכלה כי נמאס לי לפחד מכסף ולא להצליח להיות אחראית עליו.

עוד חודש אני בת 21 ואחרי כמה שנים שהפסקתי אני רוצה לעשות רשימה. מה אני רוצה לעשות עד גיל 21? לכתוב את זה. לעשות את זה. אולי פה בצד. אולי מעל המיטה.

"את הרבה יותר יפה מאחותך.."

(תמיד משמח. נו כי בהגדרות התפקיד של הבית היא היתה היפה ואני החכמה)

ועוד משהו בהקשר- מעצבן אותי שכל התמונות שלי שאני באמת יפה בהם (יש איזה 2), אז אומרים לי- אה, את ממש לא נראית כמו עצמך. אוף אז תזדיינו.

ואולי אני אעזוב. אני אולי אעזוב כי אני אבין שמשמעותי בעולם הם הנדודים ובכל מקום אהיה זרה. ואני אלמד להנות מזה, אני כל הזמן אזוז ממקום למקום, כל פעם שאני אמאס על אנשים, ולא אקשר אף פעם. או אקשר ואעלם. ואז כל פעם שיהיה לי קשה אני אתקשר לבנאדם מהחיים הקודמים והוא יתרגש לשמוע את קולי ונדבר על חייו (על חיי ממש בקצרה, הכל בסדר בלי להכנס לשום עומק של זה), כנראה זה יהיה באוטובוס כי אני לא סובלת את נוכחותי שאני לא עושה כלום. אני אזוז ממקום למקום ואכתוב המון ואהיה מקסימה וטובה (כי מה הוא מתת הסופרים אם לא הבדידות? הלא הזרות היא זו שדוחפת אותנו אל הדף..) ויפסיק לכאוב לי.

תהיה לי דירה בירושלים, אולי אני אכנע וזה יהיה בתל אביב, ואני אהיה לבד אבל לפחות אפסיק לשקר לעצמי.

כי זה הכי כואב להיות עם אנשים ולהרגיש בעצם לידם. ואם אני אף פעם לא מסתדרת, אז אולי זה בסדר.

קיצר במה לבחור?

(ברור שהתמונה הראשונה יותר טובה ואופטימית אבל יש לזכור את הסימנים הכחולים שאין לי כוח לספר עליהם עכשיו, שמופיעים לי בכל הגוף מכל האנשים והדברים שנתקעים בי שאני מנסה לחיות עם. כל דבר נוגע בי. אולי עדיף לוותר, על כל העניין? לפרוש באציליות לפני השלב הזה, שתמיד קורה, שבו מוותרים עלי?)

נא להגיב הפעם.