וגם: עיינתי בקטעי דצמבר מהשנים האחרונות, מצאתי את זה.. מצחיק.

אז זלזלתי בזה, בה. באדם שהיא היתה: כל הקלפים על השולחן, בלי פוליטיקלי קורקט, בלי לשאול, בלי להתייאש מהתלמידים. מהמערכת. היא לא פחדה להיות היא, ואני (שפחדתי להיות כל דבר ושום דבר, לא בהכרח בסדר הזה) חשבתי שהיא מגזימה. מוגזמת מידי. הכל היה בערבון מוגבל.

 אני מנחשת שהיא צדקה. היא לימדה אותי את האהבה לתנ"ך. לדפדף בו לנסות להבין מי הנפשות הפועלות, לא רק מה החזרות בטקסט. היא הכירה לי את ירמיהו ודרכו גיליתי שזה חרא להיות נביא. שזה לא בא עם תו תקן 'גיבור'.

אני חושבת שהוא היה הדמות הראשונה בתנ"ך שנפעמתי אליה, שהיה בליבי כאש בוערת. אח"כ באו עוד: מיכל למשל, קהלת, דוד, כל מצעד תנ"ך עכשיו.

תוהה אם עוד יש בי כוחות להפוך שולחנות. איך זה שעברו 5 שנים ואני עדיין מהוססת. איך זה הכוח שהכריע בתוכי.

אוף. זה מעצבן. צריך להשתנות.