אני צריכה להפסיק לנסות להיות מאושרת. זו הבעיה הגדולה שלי מול עצמי.

לא ממקום של ביטול. לא ממקום של תמיד רע. מהמקום של להפסיק לנסות.

מטריד אותי הרבה לאחרונה מה זה המושג אושר. איזה הרגשה עילאית, אני על גג העולם, הכי טוב לי בחיים. התאמצתי והתאמצתי והגעתי עד הלום- ועכשיו הכל טוב.

זה הגיוני? זה יכול לקרות? הרי גם אם בנאדם הוא בחור שמח, כזה עם חיוך על הפנים וחיים זורמים אש- אז תמיד יהיו תקופות. הוא יפגע במישהו, מישהו יעלם לו. דברים יטרידו אותו, לחץ.

אי אפשר להיות מאושר. אף פעם. תמיד יהיו דברים.

למה לא לשאוף להיות.. שמחה?

אני חושבת שהרבה פעמים אני בחורה שמחה. שאני יכולה להיות שמחה. שתמיד יש דברים אבל אולי אם אני אפסיק שכל הזמן יישב לי באחורה של הראש- זה מה שאת עושה עכשיו? את באמת בסדר אם זה? לא יכולת להיות במקום אחר? אנשים אחרים? למה ככה ולא אחרת? למה את את?

אולי אם המחשבות האלו יפסיקו, האיפה יכולתי להיות, למה אני לא מאושרת- אז אולי, באמת אולי, החיים שלי יצליחו להיות יותר שמחים.

להפסיק עם המירוץ וההוכחה והתוכחה, והמדדים ורגעי הבדידות והחוסר אונים מול עצמי, הקפיטליזם בצורה הכי קשה שלו, זו החיובית והכי מחייבת. אם רק תהיה כזה יהיה לך טוב. תקנה את הספר הזה ותוך 10 צעדים תהיי אשת קריירה, רעייה ואם, תמיד רזה ומטופחת, וגם יודעת לאפות פחזניות וניל נהדרות שהילדים הכי אוהבים. די לכל האנשים המושלמים והחייכנים שמציגים לנו על כל מוצר, שמראים לנו בכל קומדיה רומנטית מטומטמת, שמוכרים לנו כל החיים. די לכל הדברים הקטנים שאם רק היו שונים בנו- אף משקל אוזניים גדולות, אם רק היה יותר זמן או כוח או תשוקה לדברים הייתי מאושר. אם רק הייתי בזוגיות הייתי מאושר.

(סתמו, כולנו היינו בזוגיות. לפעמים בא לנו לרצוח את הבני זונות האלו שגונבים לנו את השמיכה)

האושר הוא מושג מאמלל. אף פעם לא נהיה שם. ונמאס לי להרגיש תמיד כמעט.

אני רוצה ללמוד להיות שמחה.

(ואם בכל זאת תהיתם מה צריך שיהיה לך כדי להיות מאושר, ככה זה נראה. לא נראה לי משהו בכלל, אבל כן מזכיר לי משפט עבר: אם תתן למישהו דג, בהחלט יהיה לך דג". אכן, היו ימים..)

בר אמר לי שבקצב הזה אני יכולה לקרוא לטור הזה "מה הקטע עם ?!"

(*אני תמיד גונבת את השמיכה)