דווקא השבוע היו לי מלא מחשבות לטור, כי אנשים מפתיעים אותי ומאכזבים אותי וסוף סוף ראיתי 'ממזרים חסרי כבוד', ואחותי סיימה קורס ודור הולך וצטרא וצטרא, והנה אני מתיישבת לכתוב את הטור השבועי שלי שכולו אמור להגיד "תרימו את התחת שלכם ועופו לראות 500 ימים עם סאמר" שהוא סרט מהפכני בכל הקשור לסרטי אהבה, אבל הנושא החם הרתיח אותי (הה) אז הייתי חייבת לכתוב.

הפוסט הבא מוקדש לחג החנוכה, למה חוגגים אותו, ולמה אנשים זה דבר אידיוטי למדי בכל הקשור למה שרחוק מהם.

(הערה חשובה: לא למדתי מעולם על הדברים האלו ואני לא בדיוק יכולה לציין את המקור לרוב הדברים, אולי פה ושם ויקיפדיה. אם אני טועה- אז סליחה, ואשמח לתיקונים במקומות הראויים)

לפני כמה שבועות אמא שלי שאלה אותי למה אני לא רואה ה"אח הגדול". הרבה תוכניות הם טיפשיות בעיניי, ואני עדיין מוצאת את עצמי שרועה מול המסך בסופי שבוע, לחשוב לעצמי 'תוכנית אחרונה ולישון' ולהמשיך לעוד חמש.

אבל גם אם אני עוברת ליד האח הגדול לפעמים אני לא מוכנה באמת לשבת ולראות, ובטח שלא לדבר על התוכנית או המתמודדים איזה שיחת סלון קלילה.

התשובה טמונה בדבר שאני חוקרת הרבה לאחרונה, והוא היהדות. או יותר נכון- היהדות ואיזה אנשים היא מנסה ליצור, לעומת דתות אחרות.

המתח הכי גדול שבו נתקלה היהדות לאורך השנים, לפי דעתי החובבנית בכל אופן, היה המפגש של היהדות מול המתייונים.

"את מבינה אמא" אמרתי לאמא שלי תוך כדי נהיגה הביתה. "היהדות והיווניות הם הפוכות לחלוטין מהיסוד. בעוד היהדות זו דת ומוסד שמכריחים אנשים לחשוב, לבחון את חייהם בצורה מתמשכת, מי אני ומה הייתי ומה העבר שלי ומה ארצה להיות, דת צנועה ששמה במרכז את האל האחד, הלא הוא האמת האחת, זה שאי אפשר להתחמק ממנו ולרמות אותו כי הוא בלב האדם בעצם והוא חוקי המוסר של מה נכון ומה לא- היוונים הם ההפך המוחלט. הם מאמינים בהרבה אלילים, אחד לכל קפריזה, הם שמים במרכז את היצר והרגע הזה, הם אוהבים לראות נשים ערומות ולעשות הרבה משתים ולהשתכר ושיהיה להם נער בן 13 שהם יוכלו לדפוק פעם בכמה זמן. הם אהבו טכנולוגיה וקדמה, בעיקר לאנשים המכובדים בה, וקצת שכחו את האנשים מאחור. היווניות והיהדות הן הפוכות לחלוטין כי הם מייצגות תפיסות עולם מנוגדות לחלוטין: הנהנתית מול הערכית, ניהליזם מול חשיבה"

(לא בדיוק אבל בערך)

אמא הסתכלה עלי באחד המבטים של 'אבל שאלתי אותך שאלה קצרה, למה את דופקת לי נאום' (או לחילופין- מאיזה גנים הגעת בדיוק).

אני מניחה שזה היה מבט דומה קיבל גם רבי שמעון בר יוחאי. אם אני לא טועה האגדה מספרת על יום בהיר בפקיעין שבו חבורה מדברת על היתרונות והחסרונות של הבנייה הרומאית בארץ ישראל. חלק טענו שהרומאים קצת מציקים, האחרים שכל הבניינים המפוארים האלו זה ממש אירופה. שמעון בר יוחאי עצר את השיחה ואמר שהרומאים והתרבות ההלניסטית שלהם מחרבת את העם היהודי והערכים שהוא בנוי עליו. כנראה המבטים היו קצת יותר מאיימים, כי זה והעובדה שאסור היה להתקומם נגד האימפריה הרומאית גרמו לבר יוחאי לקחת את בנו יחידו, לברוח למערה הקרובה, להתקיים 13 שנים על חרובים ולכתוב את ספר הזוהר.

דבר דומה קרה גם למתתיהו החשמונאי. האגדה מספרת על אסיפה שנערכה בעירו מודיעין לגבי אסיפת המיסים ליוון הגדולה שבה עלה אחד מתושבי העיר לבמה ודיבר במעלותיה הרבים של ההתייוונות. כנראה מתתיהו החשמונאי היה בחור הרבה פחות רגוע מבר יוחאי, או לפחות הרבה יותר קנאי ממנו (לא בהכרח דבר טוב, אבל ככה זה עם אתוסים), ועלה על הבמה והרג את תושב העיר. פרצה מהומה, ומתתיהו, בניו ועוד כל מיני חברים ברחו להרי יהודה והתחילו את מרד החשמונאים.

לפני שמבקרים את אופיו הרתחני של מתתיהו צריך להבין כל מיני דברים על התקופה. מדובר על ימי בית שני, היישוב היהודי בארץ אמנם נשלט על ידי כל מיני אימפריות מתחלפות, אבל לו עצמו יש ריבונות. מלכים פרסים או מצרים לא בדיוק שינו לאנשים הקטנים להמשיך בחייהם, לעבוד את הארץ, להאמין באל אחד וכולי.

ואז הגיע אנטיוכוס הרביעי לבית רומא, והוא לא הבין מה הקטע של העם הזה ולמה לעזאזל הם ממשיכים עם הקטע היהודי שלהם. הוא החליט למוטט את זה מבפנים.

(חשוב להגיד שאני אומרת התייוונות בתור מושג אבל השלטון הוא רומאי)

הוא הדיח את הכהן הגדול ומינה במקומו מנהיג מהעם שהוא מתייוון. לאחר מכן, במאמצים להפוך את ירושלים לפוליס (הוא הצליח או לא? אני לא בדיוק סגורה על זה) הוא העניק ליהודים העשירים אזרחות- מקבץ של זכויות יתר שניתנת להם עקב כספם ובכך הפריד אותם משאר האוכלוסיה. חשוב לציין שלמרות ההבדלים הכלכליים שהיו בתוך העם היהודי, בתקופה זו המבנה היה אנארכי ולא מעמדי. היו משפחות שהיו להם יותר כסף ממשפחות אחרות, וגם המוסדות היהודיים דאגו לזה בכל מיני דרכים סוציאליות, אבל מידת הכסף שיש לך (או איכות העגבניות שלך) מעולם לא נתנו לך מעמד אחר בתור יהודי, בבית המקדש, בירושלים. שם כולם היו שווים. כשאנטיוכוס (או יותר נכון מנלאוס, מנהיג העם) מחליט שיש חברה שחוץ מזה שיש להם יותר, אז הם שווים יותר, הוא משנה את היחסים בתוך העם והופך את החברה למעמדית. בחברה מעמדית העשירים בדרך כלל הולכים יותר בקלות אחרי אופנות חולפות (למה לא? יש להם כסף לזה), ואני מזכירה את מה שאמרתי קודם על מה ההתייוונות מתבססת, על יצרים והנאה וכסף וכל הדברים האלו ששמים את עצמך בלבד במרכז- הם זרמו עם זה יופי. למה לא להתייוון?

אחרכך הוא עשה רפורמה בשיטת המיסוי והביא נציבים מהעם. הנציבים היו אחראים על המס שמביאות משפחות מכל איזור, אם הם לא עמדו במכסה הם שילמו מכיסם הפרטי ואם הם היו ברווח הם שמרו אותה לעצמם. בנוסף לנציבים היתה יד חופשית לגבי כמה כסף הם דורשים מהתושבים. נחשו מה הם עשו.

הקש ששבר את גב הגמל בכלל לא היה קש אלא משקולת כבדה. גזרות מאוד קשות הוטלו על העם היהודי ובהם האיסור לשמור את השבת, לקיים מצוות, לעשות ברית מילה או להיות יהודים. בית המקדש נסגר לתפילה, יהודים הוכרחו לעבוד אלילים ולאכול בשר חזיר. כל מי שעבר על החוקים נענש באכזריות, כולל מאסר ורצח.

אולי עכשיו יותר קל להבין למה מתתיהו התעצבן. בכל אופן, אם האגדה הזאת נכונה או לא נכונה, גזירות השמד היו העילה למרד, משפחת החשמונאים ועוד לא מעט חברים מכבים ברחו להרים והתחילו את המרד.

7 שנים נמשכה המלחמה. בהתחלה היא היתה נגד מעמד האליטה המתייוונת ומאבק על צוויון העם, ולאחריו כנגד הסלואיקים השליטים. כל מיני קרבות היו במהלכה שאני לא מכירה אותם מספיק כדי לספר. בסוף החשמונאים ניצחו והקימו מלוכה יהודית-חשמונאית בארץ, לראשונה מאז ימי בית ראשון ואחרונה עד בן גוריון. על מה היה לפניה או אחריה אני לא יודעת מספיק (שיעורי היסטוריה שלי בביה"ס התחילו במהפכה התעשייתית, ועל כל מה שהגיע לפני אני יודעת בצורה מאוד מנחשת וערפילית). בכל אופן מה שבאתי לספר היה הסיפור של חנוכה.

אז מה הקשר בין כל זה לחנוכה?

3 שנים אחרי פרוץ המרד כובשים החשמונאים את בית המקדש. הם חונכים את המזבח לראשונה מאז תחילת הגזרות. ההתרגשות כ"כ גדולה והם חוגגים בו, שמחים ובוכים ללא הפסקה 8 ימים ו8 לילות. על החנוכה מחדש של הבית הזה והשמחה הגדולה אנו חוגגים את חנוכה. על האושר הזה שאפשר, סוף כל סוף, בלי לפחד, להיות יהודים. על נס המרד ושמחת הנצחון.

אז מה הקשר בין זה לבין פך השמן?

אגדת פך השמן מוזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, הרבה מאוד אחרי המאורעות. אני מכירה עוד סיפור על איזה פקיד רומאי שסיקר את ההיסטוריה וכתב על איזה נס טיפשי, לא מזכיר בכלל את המערכה הצבאית שהיתה. כנראה שהסיפור הוא אגדה ולא יותר מזה.

אז למה זה צרוב לנו כלכך בזכרון הלאומי?

עוד שתי מרידות גדולות היו באימפריות אחרי מרד החשמונאים: המרד הגדול ומרד בר כוכבא. הם לא הלכו כלכך טוב. הם הלכו כלכך לא טוב שבסופם הגלו את העם היהודי לגלות המוכרת.

באותה תקופה יושבים הסנהדרין בארץ ועורכים את התנ"ך. מה נכנס ומה יוצא. מה האתוס עליו שומרים היהודים עכשיו איזה 2000 שנה בארץ נכר.

הם מוציאים את ספרי החשמונאים שעלולים להוות השראה למרד כושל נוסף. הם משאירים את ספר אסתר הכה יהודי ומתבולל. הם כותבים איסורים על מה מותר ומה אסור, הצוויון הוא לא למרוד, להוריד את הראש שקשה. לא להתנגד לשלטון. זה מעביר את היהודים אלפים שנה בגולה, אם בצורה טובה או לא- דיון אחר.

2000 שנה אחרכך והצוויון בחנוכה הוא נס פך השמן ולא נס המרד (מלשון דגל כמובן).

הסיפור עליו גודלו מאות ילדים הוא על חבורת מכבים (על אחד נפל פיל) שרוצה להדליק סוף סוף אור בבית המקדש ולא מוצאת שום מצרך לעשות את זה. הם נכנסים לפאניקה, ואז אלוהים מתערב ומגלה לפניהם כד קטן שמספיק, הללויה, ל8 ימים. וזה האתוס עליו אנחנו גודלים: החיים חרא, הכל חשוך. מה נעשה? אולי הגורל יזמן לפנינו איזה כד שמן קטן. זה יכול להיות בצורה של עבודה חדשה או הזדמנות להרוויח כסף, אולי איזו פרשיית אהבים נחמדה שתאיר את חיינו באור גדול. אנחנו כל לילה תוהים מה עשינו היום שאנחנו כלכך עייפים, וקמים כל בוקר מתוך איזה חלום על משהו אחר. החיים שלנו משמימים ומדכאים. הממשלה מאכזבת, אנשים נרצחים ברחוב על שטויות. אבל אני מנתק את עצמי מזה, ואולי יום אחד..

זה הצוויון. 'כד קטן' ו'הנרות הללו' ולא 'אנו נושאים לפידים'. זה מרתיח כמעט איך אחד החגים עם סיפור המעשה הכי גדול (אולי שני לפסח. כן, אני מאמינה שיציאה מעבדות לחירות לוקחת) סורס כמעט לחלוטין. הוצאה ממנו הפואנטה כמו מפרי. קחו, תחגגו, תאכלו סופגנייה בטעם וודקה מלון. תזכרו באילו נסים החיים הביאו לכם ותקוו שיגיעו עוד כאלו ויסדרו לכם את החיים.

האם קורים לי ניסים?

מלא פעמים אני מספיקה לאוטובוס שהייתי אמורה לפספס. טרמפים שמגיעים עד הבית. להקת ציפורים נודדות שמבליחה בשמיים ביום עצוב במיוחד. מכוניות שמפספסות אותי בשניה- זה קורה לי המון.

אבל זה לא מה שמעצב לי את החיים וזה לא מה שמשנה אותם.

מה שמשנה אותם זה אולי אני, אם אני במצברוח נכון ואנשים זורמים איתי. מה שמעכב אותם זה מלא אנשים שיושבים בבית, מחכים לאיזה נס שיצבע את החיים שלהם מחדש, שיהפוך אותם ליותר רזים, שיחזיר את גלעד שליט הביתה, שיביא את המשיח ושלום ומבצעי סוף עונה. נס.

זה מה שאנחנו רוצים שיקדם את החיים שלנו? זה הכוח המניע?

תסתכלו על החיים שלכם. מתי הם השתנו באמת? כשהאלים השתוללו או כשהחלטתם לעשות משהו אחר? שהתחלתם ללכת בדרך חדשה?

(וגם משהו שמאיה היתה תמיד אומרת לי: כשמשהו לא הולך קדימה הוא לא נשאר במקום. הוא הולך אחורה)

פה אני קצת מתחילה להזכר בשיחה שתמיד יש לי עם מאיה על זהות יהודית ועל זה שהשמאל בישראל זנח אותה לחלוטין, בורח ממנה כמו מאש- שחס וחלילה לא יחזירו אותו בתשובה.

אני חילונית לחלוטין, לא שומרת שבת או בשר-חלב או נגיעה, אבל אני אומרת- שכחנו להיות יהודים. יותר מזה- התייוונו.

לשים במרכז את היצר והכסף והטכנולוגיה ולא את האדם והחברה? בכל פעם שכואב לרוץ להשתכר או להכאיב למישהו אחר או לדפוק הופעה שיסתכלו עליך הרבה ואז פחות יכאב?

מישהו פעם סיפר לי שכל פעם שאמא שלו רואה בחורות מרקדות בMTV היא אומרת: רומא.

אנחנו אוהבים לפתוח טלוויזיה ולראות אנשים יותר עלובים מאיתנו מתנגשים אחד בשני וקורעים אחד את השני לגזרים במלחמת השרדות. פעם קראו לזה גלדיאטורים, היום תוכניות ריאליטי. בגלל זה אני לא רואה את האח הגדול, זה בדיוק בעיניי מה שאני לא רוצה להנות ממנו לעולם.

אז היום רומא היא עיר מאוד יפה באירופה שנוסעים אליה כדי לראות בניינים יפים ולאכול גלידה טובה. אימפריה, לא בדיוק. אבל עולם כמנהגו נוהג ואת יוליוס קיסר החליף הדוד סאם חובק העולם, עם הבגדים והמעמדות והסקס מוכר והאלימות שמצלמים באייפון ומעלים ליו-טיוב. ואנחנו מתייוונים ויש אנשים שגם חושבים שזה סבבה.

חבל. חג חשוב. סיפור חשוב על אנשים שלהיות עצמם היה להם יותר חשוב מטובות הנאה שקריות. על מעמד הפועלים שקם על אליטה עשירה וחלולה. על למרוד בכל מה שרע גם אם הוא נוצץ ונשמע רווחי. על נס המרד. על שינוי בחיים. אפשר בעיני גם להסתכל על הסיפור ולהגיד הם היו קנאים דתיים אלימיים והדבר לא שונה משלטי "התלבשי צנוע" חרדים- אבל בואו נפתח את זה ונדבר! בואו נשמע את הסיפור ולא נחביא אותו מאחורי אגדות טיפשיות!

חגים יהודיים גורמים לי תמיד לחשוב שניה מול עצמי- מה קרה לי. מה אני רוצה להיות. איך זה קשור לנרטיב היהודי שלי.

במה אני רוצה למרוד בחיי. לאן החברה שלי הולכת. מה חשוך ורקוב ואני רוצה להאיר.

אנו נושאים לפידים בלילות אפלים.

זורחים השבילים מתחת רגלינו

ומי אשר לב לו הצמא לאור -

ישא את עיניו וליבו אלינו לאור ויבוא!

נס לא קרה לנו -

פך שמן לא מצאנו.

לעמק הלכנו, ההרה עלינו

מעיינות האורות הגנוזים גילינו.

נס לא קרה לנו

פך שמן לא מצאנו

בסלע חצבנו עד דם -

ויהי אור!

(שיר חשוב שכתב אהרון זאב, ממייסדי זרם חינוך העובדים, על החג ותקומת ארץ ישראל מעיניים פועליות)