דצמבר מגיע, מביא תחת כנפיו אל העולם בקרים גשומים, לילות קרים, הרבה מאוד ימי הולדת (מרץ זה זמן טוב להתאהב) וכמובן סיילים. לאף אחד לא ברור איזה עונה נגמרה ואם היא נגמרה אז מה לעזאזל אמור להתחיל, אבל אחת לכמה חודשים, מנותק לחלוטין מהתודעה שלנו מתכסים במסע של הנחות ומבצעים ובעיקר מותגים במחירים קצת עממיים.

אני חיה בעולם בעולם קפיטליסטי וגדלתי בחברה בורגנית, אבל אני מאוד מנסה להיות מודעת לכוחות שפועלים עלי ולא לרוץ עם העדר אחרי כל סייל (פעם שמעתי שיש בעצם 6-7 עונות בעולם האופנה, על מנת למכור יותר בגדים. לא בטוחה), אבל בכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה ששופינג זה די כיף. זכור לי שבוע מאוד קשה לפני כמה שבועות שהנחמה היחידה בו היתה חותלות ורודות שקניתי.

בכל אופן, גם זה עובר (חוזרים הביתה ופתאום זה לא כזה יפה), אבל אני חושבת שמה שהכי כיף לקנות זה ספרים.

(אני אומרת זאת מתוך קטנותי, מעולם לא קניתי דירה או רכב או כל דבר מעל ל500 שקלים*)

(*משקפיים, שילמתי עם ההורים שליש. אני עיוורת והן מאוד מוצלחות.)

ואכן, אחת לשנה בחודש דצמבר, מחליטה צומת ספרים במבצע הכי זול בחנויות הספרים הישראליות- ארבעה ספרים במאה ש"ח בלבד. והנה מתחלקת המדינה לשלוש, אלו שרצים ומעמיסים אשכול נבו בכמויות מסחריות והפלצנים שיושבים בצד ומקטרים על הזנות שהספרים ירדו אליהם (החלק השלישי לא מוציא כסף ככה סתם, בטח שלא על ספרים).

והנה אני נמצאת בבעיה. מצד אחד, הלב שלי שייך לפלצנים. אני פעילה בחינוך, קוראת את האותיות הקטנות בעיתון (בעיקר 'משפחת מוזס' בעמוד הראשון למעלה), מוכנה לכל הזדמנות להפוך מסיבה רגילה לדיון סוער על עתיד המדינה. אני לא רואה האח הגדול, לא קוראת דנה ספקטור או יאיר לפיד, לא עושה סודוקו.. יש היאמרו שאני מלח הארץ, הרוב יקראו לי חופרת (וימלטו על נפשותיהם). אבל לצערם הרב של הוריי העממיים, הגורל הוליד להם בת פלצנית.

רוב הזמן אני בסדר עם זה. אני אוהבת את המחשבות שלי ולרוב כופה עליהם על מי שבסביבה (או: פותחת בלוג). לפעמים אני מצליחה לדוג כמה אנשים חושבים ברשתי (לפעמים, תלוי בעומק המחשוף, זה יכול להוביל גם לבחור שמאוד שמח שהוא פגש בחורה אה.. חכמה).

והנה קמה עכשיו תנועה של פלצנים שאומרת- לא ל4 במאה! זה מזלת את הספרים! סופרים מוערכים שכל תוצרתם נמכרת ב25 שקל בלבד! שערוריה! בושה וחרפה! להחרים את צומת ספרים עד להודעה חדשה (או לחילופין: ינואר, שהמבצע ייגמר).

ולמרות שאני פלצנית די מקצועית, כבר די הרבה שנים בתחום, אני לא מבינה. מה, מה עשיתי רע?

אצלנו בבית אין תרבות של קניית ספרים. אני ואמא שלי מאוד אוהבות לקרוא, ובדרך כלל אנחנו מוצאות את סיפוקנו בספרייה. מדפים על גבי מדפים של תרומות ומענקים, ניילונים קרועים ואוזני חמור. בתחרות שנערכת אצלי בלב תמיד ינצחו הספרים המשומשים את החדשים. לקרוא בספר ולהרגיש את כל האצבעות שעברו עליו, סימנו אותו, לכלכו אותי.. בספרים שהם רק שלי אני גם נוהגת לסמן משפטים אהובים ולכתוב הערות, ואני מעודדת את מי שמשאיל ממני את הספר לעשות את זה גם. שקוראים הנפש שלך מנהלת דו שיח עם סיפור של מישהו אחר. זה בסדר בעיניי לתופעה כלכך נדירה בימינו להשאיר עקבות.

אז אמא שלי ואני רגילות למנוי בספריה, לקחת ספר ולהחזיר שנגמר, לפעמים לשכוח אותו ולקבל מכתב זעום מהספרנית. (או: לסדר את החדר ולמצוא ספר שהשאלתי בזמן החטיבה)

יש בתים שאני מגיעה אליהם ומקבלת את פניי ספריה ענפה. הם בדרך כלל שמים את זה בסלון, להראות לכל אורח איזה אנשים חכמים אנחנו. (אם בידי היתה הבחירה הייתי שמה את הספרים שלי בחדר שינה, שיהוו השראה לחלומות שלי ולכל בוקר שאני אקום, אבל זו אני ואני, כאמור, פלצנית).

אני מאוד מעריכה אנשים שבוחרים להוציא את מיטב כספם על ספרים, ולא על מכוניות או אמצעי הרזייה, אבל אני תוהה כמה כסף זה עולה להם. אני מניחה שלקנות ספר אחת לחודש מסתכם ביותר מ1000 שקל בשנה וזה דבר שלא כל משפחה במדינה יכולה להרשות לעצמה.

לפעמים שאני קוראת על כל מיני אנשים שצמחו פה מהשכונות, למשל עמוס עוז או אמיר גוטפרוינד, אז קשה לי לדמיין את הילדות שלהם. תמיד עמוס עוז מספר שהוא גדל בבית עני אבל משכיל. קשה לי לדמיין את זה, כי אני לא פוגשת ביום-יום שלי אנשים מעוטי יכולת שהם משכילים. אני לא מדברת על חוכמה, אני מדברת על השכלה, על ידע. אני מסתובבת בשכונות, פוגשת אנשים, משפחות, זקנים שנחים על הספסלים, ואני יכולה לנחש שהם לא משכילים. שאין להם ספריה מאוד גדולה בסלון. אני לא אומרת את זה ברחמים או בפילנתרופיה, אני פוגשת ביום יום ילדים נהדרים, חכמים, מנהיגים, מצחיקים. אבל רובם לא גדלו במשפחות משכילות, ואם הם במקרה לא גאונים או משקיעים את כל מרצם בביה"ס בשביל מלגה כזאת או אחרת, הסביבה שהם גודלים בה היא לא משכילה. עמוס עוז מספר שהוא גדל בדירת חדר וחצי, והמסדרון עמוס בספרים מכל הסוגים. לא היה להם הרבה כסף, אבל הם גדלו בכבוד וחינכו את הילד שלהם בכבוד. קשה לי לראות את זה היום, בצורה הכי ריאלית שאפשר.

איך משפחה, בעשירון החמישי ומטה, יכולה להרשות לעצמה ספריה מעודכנת? לבזבז יותר מאלף שקל בשנה? אני מצליחה להבין כמה קשה היא מלאכת הכתיבה, אני חווה את זה על בשרי, איך מכל ספר שמוציאים רואים ממש גרושים, אבל עדיין: כשמחיר ספר נע בין 80-90 שקל, זה מוצר שמגיע לאנשים מסוימים מאוד, והרבה מהאוכלוסיה בארץ לא תקנה ספר, לא משנה כמה טוב ומעניין הוא. הם יעדיפו לעשות מנוי בספריה, או לשקוע ביום יום שלהם ולא לקרוא כלל.

אני לא ענייה, אפילו לא מתקרבת, אבל מכל מיני בחירות של ההורים שלי לא גדלתי על מצע של כסף. רוב ההוצאות שלי יצאו מכיסי הפרטי, ולכן כל בחירה של קנייה היתה הרת משקל. או ספר או דיסק או חולצה או טיול. אם החלטתי לקנות משהו, היה לזה משמעות. אין לי הרבה ספרים, וכל מה שיש אני גאה בו מאוד. גם כשאני קונה ספרים אני מעדיפה לא לקנות את האחרונים שיצאו אלא קלאסיקות "שכדאי שיהיו על המדף". נראה לי הרבה יותר הגיוני מאשר לקנות איזה רומן זול ולא לפתוח אותו לעולם.

וגם בדרך כלל שאני קונה אני משתדלת שזה יהיה במבצעים. מעטות הפעמים שבאמת שילמתי מחיר מלא על ספר, ובדרך כלל אני אקנה במבצעים או בשווקי ספרים פגומים.

עוד שבועיים ייגמר המבצע והספרים יחזרו למחירים הרגילים. אני חושבת שהוא מופרז. אני מאמינה שמחיר של ספר צריך לעמוד על 50 ש"ח, פלוס מינוס, למרות העוגמת נפש שזה גורם ליוצר. אני יודעת שהסופרים בארץ, למעט גרוסמנים למיניהם, לא רואים הרבה כסף. אני יודעת שהיחס של המדינה לאומנות ואומנים מגוחך ממש. אבל אני רוצה להאמין שכשסופר כותב ספר הוא רוצה שהספר שלו יגיע לכל מי שידרוש בו, ללא קשר למשכורת שהוא מקבל בסוף החודש. יותר מזה, אני אפילו מאמינה שכשכותבים, בתור אחת שעושה את זה לפחות פעם בשבוע, אתה רוצה שהמילים שלך יגיעו לכל העולם אם לא יותר מזה. לגעת באנשים. לשנות באמת. זה לא יכול לקרות עם מחירים מופקעים שכאלה.

קראתי איזה פוסט שאומר שאנחנו צרכנים טיפשים והורסים את התרבות בארץ, שהדרך שלנו להציל את הספרות זה לשבות ברגליים ולא להגיע לצומת ספרים. לקנות ספר אחד בלבד במחיר מלא.

אני אומרת- לא לעם אלא על הממונים עליו- בחייאת דינק. סבסדו את הספרים. תתנו מענקים לסופרים. שימו מגבלה על האחוזים שמקבלת חברת ההוצאה (הרבה יותר מסופר, לדעתי). תהפכו את התרבות נגישה לכל.

ולכם, תקנו 4 במאה, תכניסו לפחות ספר אחד ש"כדאי שיהיה על המדף" ללא קשר לפופולריות העכשווית שלו, תחכימו ותשאילו לחברים. למיטיבי לכת אני ממליצה לסמן הערות.

אני, למשל, קוראת עכשיו את "פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות" שזה ספר מצוין מצוין מצויין, שנון ומצחיק ומחכים ומותח. כבר הרבה זמן לא קרה לי ששקעתי ככה בספר ברמת ה"למה לאכול? אני רוצה לקרוא.. למה להפגש עם אנשים? אני רוצה לקרוא.." וכו'.