הטור השבוע יעסוק ב3 סרטים שראיתי לאחרונה ממש נשפו את דעתי (ולא, אני לא מדברת על אוואטר). אני אספר בצורה כרונולוגית הפוכה, בתקווה שלא יעלמו לי בדרך הזכרונות והמילים.

אתמול בלילה הלכתי לראות עם יונתן את הסרט החדש על שרלוק הולמס. לא זכור לי אם כתבתי על הבחור בעבר, אבל הוא היה הגיבור שלי בילדות (שרלוק, לא יונתן).

אני אפילו לא זוכרת באיזה שלב של החיים זה היה, כנראה מתישהו ביסודי, אבל הספרים של שרלוק הולמס היו האהובים עלי. זה היה בערך בזמן שהתוועדתי לספרים, ומעבר ללחץ העצום שההורים שלי הפעילו עלי לתפקד כילדת פלא גאונה למדי (הוכחה מספר אחת: ספר הכנה לפסיכומטרי שהם קנו לי בכיתה ג'. בשביל הפאן), ולממש הרבה ז'ול ורן שקראתי מבלי להבין למה בדיוק, היו כמה ספרים שהתאהבתי בהם לחלוטין.

היה את הסדרת חסמבה שהספרנית לא הסכימה להשאיל לי בטענה שהייתי קטנה מידי (א'-ב' לדעתי) ואת אסתר שטרייט וורצל שבגלל הספרים העצומים שלה תמיד צחקו עלי בכיתה (ד'-ה' לדעתי), והיה את ארתור קונן דויל.

שרלוק, שרלוק הולמס. כבר מאז כנראה פיתחתי אהבה לפרשיות רצח, אהבה שהיו מתבטאת אצלי בעיקר בסדרות פשע למיניהם. אני לא ארחיב יותר מידי כי אני מתחילה להרגיש מליצית, אבל באמת עקבתי אחרי כל הספרים, מנסה להבין את תורת ההיקש, למרות שמעולם לא נתקלתי במילה הזאת לפנים.

כנראה בגלל זה נורא התרגשתי לפני כמה חודשים, בפרומואים לסרט אחר, ששוב הפכו אותו לסרט שאפילו יצא ממש בקרוב. למרות האהבה הגדולה שלי לסרטים, אני גם מאוהבת בקולנוע, ובדרך כלל אני לא מתרגשת מספר שהופך לסרט ומצליחה לעשות הפרדה ושזה לא יהרוס לי. בדרך כלל גם הבמאים מדמיינים הרבה יותר גדול וצבעוני ממני, אז זו לא בעיה. גם שחשבתי שרוברט דאוני ג'וניור הוא ג'פרי מורגן (הלא הוא דני דוקט) ובגלל איזו התניה טיפשית תמיד דמויות מהאנטומיה שמופיעות בסרטים מרגשות אותי, למרות שבדרך כלל הם גרועים למדי.

בכל אופן, הסרט מצוין. מהסצינה הראשונה זה ברור לך. האפקטים מעולים, האנימציה משגעת, דאוני ג'וניור וג'וד לאו שנונים וחותכים בתור הדמויות הראשיות, גם אם הם לא הכי תואמות את הדמויות המקוריות בספר. אני לא נוטה לראות הרבה סרטי אקשן כי אני לא אוהבת וקשה לי לעקוב אחרי המכות, בטח שלא בקולנוע. אבל אפילו את הבעיה הזאת הם פתרו ולהרבה מקטעי הפעולה יש גרסת סלואו-מושיין שמתוכננת קודם בראשו של הולמס ואח"כ מתרחשת שוב מהר. יש דיאלוג מאוד יפה בין האמונה-למדע, בדיוק בנקודת זמן שבה ההמונים התחילו להתוודע למתח הזה, והרבה קפיצות קדימה ואחורה בעלילה שערוכות בצורה מקורית ומעניינת.

אבל מה שאני הכי אהבתי בסרט זה החדות שבה הם ציירו את לונדון בסוף המאה ה19. היא אפורה וסואנת, הרחובות עמוסים באנשים: קבצנים, פועלים, בעלי מקצוע ובני אצולה חולפים אחד ליד השני, מודעים למעמדם ולחייהם בצורה שנדיר לראות היום אצל אנשים. פשוט מודעות, בלי הרבה רחמים עצמיים. העיר נחשפת לפניך, בבליל צבעים וצלילים כמו שוק סואן שטומן בתוכו חיים שלמים. זה נשמע מוזר, אבל התחושה דמתה ללהריח מקום (אחד החושים הנעלים בעיניי), ושכל כולו מתפזר לך בגוף ומרחיב אותו, ואתה מבין אותו יותר. לפני כמה חודשים שביקרתי בלונדון לראשונה, הרגשתי דיסוננס גדול בין העיר עצמה והאנשים שמיישבים אותה. הם צבעוניים ומוזרים, בגדים לא סימטרים, פאר הטכנולוגיה, והיא אפורה ושותקת. כשהלכתי ברחובות הרגשתי שהם רוחשים סיפורים, כאילו מבין אחת הסמטאות תקפוץ עלי רוח פתאום, תאחוז את כתפיי ותצרח בפניי את סיפור חייה. זה בדרך כלל לא קרה (מלבד ביקור אחד ב'מרתפי לונדון', וזה היה די מצועצע), אבל היה כיף לדמיין.

וכמו שאמרתי, בדרך כלל הדמיון שלי לא לא מספיק עשיר ויזואלית כמו סרטים. אני מאוד אהבתי, וגם יונתן. באמת הייתי כולי בסרט ונזכרתי איזו חוויה כיפית זו ללכת לקולנוע, למרות שלא כלכך יוצא לי.

אני מאוד ממליצה.

עוד סרט הקסים אותי ממש השבוע, למרות שנהניתי ממנו בחסדי הדיוידי ולא בקולנוע. באנגלית קראו לו "רצועת השירים האינסופית של ניק ונורה" ואני כן מצליחה להבין למה החליפו את כל ההתחלה ב"הלילה של ...". יותר קליט.

זה סרט נעורים די נדיר, כי מתוך בליל סרטי הנעורים עמוסי השחקנים מזדקנים, בלונדיניות וקטעים מגעילים קצת קשה לנו להזכר שאצלנו זה לא היה ככה (השבוע שמעתי שבביה"ס שלמדתי בו הילדים משתכרים בהפסקה על דרך קבע, אז אולי כבר כן. או שמאוד מנסים להיות ככה).

זה לא שאין בו קלישאות, יש בו, אבל כאלו של חיים. לא להצליח להתגבר על האקסית; לשנוא מישהי מתהומות הבטן רק כי היא יותר רזה וטיפשה ולמרות זאת יותר פופולרית ממך; להתלהב ממש מלהקה, לדבר עליה כל הזמן כאילו היו ישו או הביטלס לפחות; להשבע שיותר לא משתכרים ולהשתכר בכל זאת. לילות מוזרים, הזויים ובלתי צפויים, עם זרים וטירוף ללילה וריח של הרפתקה.

וזה הקסם של הסרט. הוא די איטי, ולא תמיד ברור מה העלילה בו: החברה השיכורה ששוב הלכה לאיבוד? הדברים המוזרים שקורים כשנוהגים במכונית שנראית כמו מונית? להקה גרועה בדרך לתהילת עולם? להקה שאף אחד לא מוצא? או ניק ונורה, חנונים, אאוטסיידרים בדרכם, ומאוד מאוד אמיתיים (מייקל סרה יותר נראה כמו צב מאשר סמל מין, וקט דאנינגס היא באמת מהממת, אבל כמה ברבורים אתם מכירים שפספסו אותם לגמרי בתיכון?) שקצת מוצאים אחד את השני בתוך הבליל הזה ומגיעים למסקנה: אם כבר בתנועה, אז לפחות נעקוב אחרי הארנב.

וחוץ מזה שהוא מאוד אמין ומאוד מזכיר לי את עצמי בגיל הזה, אז עמוס במוזיקה שממש מדברת את הסרט, וגם מידי פעם צץ איזו ניואנס גאוני או סצינה נהדרת (כמו זאת עם האנשים שחשבו שהם מונית ועלו להתחרמן), ושווה בשבילהם לראות את הסרט.

לדעתי אפשר למצוא אותו בעיקר באינטרנט. אני, שוב, מאוד ממליצה.

הסרט השלישי שרציתי להמליץ עליו הוא "500 ימים עם סאמר" שהוא גם מצוין.

אבל

1. ראיתי אותו לפני יותר מחודש וקצת שכחתי.

2. בקרוב תבוא לפה המשפחה המורחבת לחגיגת יומולדת, ואמא המליצה לי לא לבוא עם פיג'מה, או לפחות לצחצח שיניים.

אז כנראה בפעם אחרת.

הפתעה: החלטתי שהטור לא ימשיך בצורתו הנוכחית והגיעה העת להפריד בינו לבין הבלוג הרגיל שלי. אנחנו (הפתעה!) עובדים על אתר ובקרוב מחשבותיי יתפרסמו שם.

אגב שם, עדיין אין, אם יש לכם רעיון (בינתיים כל מה שאני מצליחה לעלות עליו זה שמות של ספרים או סרטים שמקבלים משמעות אחרת שזה נוגע אלינו, וזה לא כלכך מקורי) אני אשמח לשמוע.

פרסים לזוכים.