אני: אבל השתניתי

אבא: בכלל לא השתנית

אני: אתה לא חושב שהשתניתי? בשנים האחרונות? אתה באמת חושב שאני אותו דבר?

אבא: התבגרת. לא השתנית. אל תתבלבלי.

בחור מהסלסה הציע לי ללכת לסרט והתחמקתי. אני לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון בכל העסק הזה של ההתבטלות מזוגיות.

מה הוא יודע עלי? בחורה עם פנים מחודדות שאוהבת לעשות הרבה סיבובים, קצת מגושמת, החזה שלה נראה לא רע בכלל בחולצה הזאת- מה הוא יודע?

אמרתי לו שאני יוצאת עם מישהו והוא הפציר: זה בסדר, לא דייט. חיי חברה. בלי נשיקה בלי כלום, רק סרט. אה, בסדר, כי הכי כיף לראות סרטים עם זרים מוחלטים.

לא שאני מצפה ליותר מידי. אני פשוט לא רוצה להכנס לעולם הזה, של המחפשים. של הבחורים המתחנחנים והבנות המתאמצות. לא רוצה להתאמץ, זה ממש פתטי בעיניי.

כמו הסטודנט ההוא שאיכשהו אנחנו מדברים יותר מידי. לא הייתי צריכה בכלל לתת לו את המספר שלי כי כנראה פנטזייה על סתם קשר חברי הוא רק בראש שלי. הוא כל הזמן מכוון לזוגיות (למרות שאמרתי לו שאני לא בקטע), לדייטים, למחמאות כלליות. כל פעם שהוא מחמיא לי בא לי להקיא. כאילו הוא מדבר למישהי מאחורי ולא אליי.

לא שאני לא אוהבת לקבל מחמאות. אבל ברכת יום הולדת עם "הלוואי ותהיה לך שנה של חיוכים" יכולתי לקבל גם באסאמאס מאיזה חברת אופנה שאני חברת מועדון בה ולא מבחור שמנסה להכיר אותי.

אבל למה שהוא לא יבין אחרת? הרי אני מתקשרת אליו כל פעם שאני קצת מתערערת. פתאום לבד בחדר כשכולם בסלון. בנסיעת אוטובוס עמוסת הרהורים. לפני השינה לגרש את כל המחשבות. אני לא אומרת לו, אבל העניין הוא לא הוא בכלל- הוא אני? אני מדברת על הסיפור לא מעט יחסית למישהי שמנסה לנפנף מישהו שמתחיל איתה. אם באמת לא הייתי רוצה, אם באמת זה היה לי כה רגיל, זה לא היה מעסיק אותי יותר מידי. אבל אני כה כמהה לזה- לבחורים שיעלו לי את הבטחון העצמי- שאני דשה בסיפור יותר מידי. להזכיר לעצמי- היי, רוצים אותך, זקנה בלה שכמותך. אין מה לדאוג. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מזכירה לעצמי בחורה מבוגרת ששמה על עצמה קצת מידי בגדים ויוצאת למקומות שנמצאים בהם בחורים צעירים שיעזרו לה להרגיש טוב. כן, הם מתחילים איתה, אבל הם היו מתחילים גם עם סטייק אם הוא היה חולץ איזה שד. אז היא מרגישה טוב ללילה, וגם הם, אבל יום אחרי קמים עם כאב ראש, מבוכה ורצון להעלם.

חצי אומרים לי תחתכי, את משלה את הבחור. חצי: מה יש לך, זרמי. ואני לא יודעת, גם עם אסף שמתי אלף סייגים והכי לא רציתי בעולם, והיום הוא החבר הכי טוב שלי (ולא מחמיא לי אף פעם). אבל לפני אסף הייתי נורא כמהה לזוגיות, ועכשיו אין לי כוח.

בכל מקרה, לא משם יבוא הבטחון העצמי שלי. הוא רק מתרחק, וגם אני, ממה אני רוצה לעזאזל ומה יש לי. אני שוקעת לתוך עצמי במן הכרזת "זו מי שאני ולא בא לי לעשות רושם על אף אחד" אבל פתאום אני חושבת- לא יודעת, אולי עשיית רושם וגדילה למען הכלל, זה מן התנהגות טבעית ואנושית, כזו שגורמת לך בסופו של דבר לגדול ולהיות יותר קשור לחברה. באמת להפוך לזה. כמו הקלישאה: אם תחייכי מספיק, הורמונים וזה, תהיי שמחה. (כל הזמן תחייכי תחייכי. נהגי אוטובוס, מאבטחים של ביה"ס, המדריך בסלסה, אנשים סתם בתחנה מרכזית. חיילת, מה יש לך, תחייכי?

כוסאמא שלכם, אני לא עצובה! זה הקצוות של הפה שמעוגלות כלפי מטה, זה הכל. זה מה שהטבע העניק לי: עצמות לחיים גבוהות, אף סולד, שפתיים דקות ועצובות. זה מה שיש ועם זה ננצח. וחוץ מזה, ביומולדת צילמו אותי קצת והייתי חייבת להשתתף [אין פחות פוטוגנית ממני בעולם, ולא ברמת הכולן אומרות את זה] וכשחייכתי זרקו לי- אל תחייכי, את נראית סובלת. תזדיינו כלכם ותפסיקו להעיר לי על ההבעות פנים, אתם רק עושים לי כאב ראש).

קיצר, מה אמרתי? לא הולך לי לאחרונה והבטחון אוזל ממני במהירות ניקוז של מים מהאמבטיה. לרגע הוא עוד שום אבל פתאום נעלם.

כבר הרבה זמן לא התחילו איתי ברחוב. לא זרקו לי מבט "שלום לך, בחורה יפה". לא הייתי במרכז משהו. בעיקר בסופי שבוע, ולפעמים בימים שאני שמה עדשות. כן, כנראה אפשר לשייך את זה למשקפים שלא משנה כמה הם יפות אני תמיד אהיה קודם משקפופרית ואחרכך בחורה. (מאז שהתחלתי לשים אותם גם חזרו ברושם הראשוני לתפוס אותי כחכמה. אנשים טיפשים)

וזה חסר לי, ההתחלות האלו ברחוב. למרות שאני יודעת שהדרך היחידה להרגיש טבו היא להתעלם מהם, להפסיק לחפש אותם, ולהתחיל להנות מעצמי.

(אז למה שאני עושה את זה, זה מרגיש לי כאילו זה רק מתרחק ממני ונעלם?)

ואז אבא שלי עם ההערות המעצבנות והנכונות שלו, למה אתה תמיד חייב להיות כזה ישר ומקובע וצודק.

ובכלל אחרי כל התיכון שהרגשתי נורא בוגרת ומלאה בעצמי (אולי כדאי לקרוא לזה זקנה), היום אני בכלל לא בטוחה שהתבגרתי מתי שהיה צריך.