(רק אל תתכווצי לי)

(כמו לפני שני לילות שפתאום באמצע הלילה מתוך שינה הרגל כואבת. בחיים לא קמתי מכאב, רק פחדים לפעמים, ופתאום התכווצות שרירים, מאחורי ברך שמאל. רק שכבתי והתכווץ מתוך שינה, ואני פתאום צעקתי באמצע הלילה. ולמרות שזה עבר כל צעד עם הרגל אני מסננת לעברה חרישית מתוך נימי הגוף- רק אל תיתפסי לי שוב. אני צריכה אותך בזמנים טרופים אלו)

סוף כל סוף התחלתי לקרוא את 'היהודי האחרון' של יורם קניוק. כבר כמה חודשים שאני וניצן מחפשים אותו למען המוזיל במחיר. זו היתה קפריזה שלי, האמת, הוא הוצא מחדש לפני כמה חודשים ונתלה בהדרת כבוד בכניסה לרוב סניפי סטימצקי. ואני לא מתה על סטימצקי (מעדיפה לשקר לעצמי שצומת ספרים היא האפשרות הפחות רעה, למרות ששני הרשתות כנראה קפיטליסטית ומנוולות באותה המידה), אבל אני אוהבת להכנס לחנויות ספרים כשיש לי זמן או כשאני לא רגועה. להבדיל מחנויות בגדים למיניהם, הן מוציאות ממני את הטוב שבי, ולא את השומן בצדדים.

ואני, יש לי חולשה להבטחות גדולות. ברוב הפעמים יידרש רק פתק אחד של "אין לתאר מה הספר הזה עשה לי" ואני כנראה אתאהב בו והוא יעסיק את מחשבותיי עד שאני אקנה אותו כמה חודשים אחר כך.

וכשהפכתי את הספר לא היה שום רמז לתוכן, רק התרשמויות. מה הספר הזה עשה לעוזי וויל, ארי פולמן, עוד שמות כנראה חשובים. קצת דפדפתי והוקסמתי. ומאז כבר כמה חודשים אנחנו מחפשים אותו ומנסים לתחום את ההוצאה בתחום היאה לכלכלה שיתופית- לא מעל 50 שקל.

אז השבוע, אחרי שסיימתי לקרוא ספר גדול (פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות- ה מ צ ו י ן) וספר די מיותר (נגמר העוף אבל גם הקוסקוס טעים- הכי הרבה הומואים בספר אחד) התפניתי אליו.

והאמת היא, שאני לא מבינה כלום.

אחרי הקדמה של מפרכת ומליצית של עוזי וויל (כמה פסקאות שמתחילות במילה ושאלה. חלום. מה הוא חלום?), אני קוראת כבר כמה עמודים ושוב חושבת- רגע, מה היה כאן? מרגיש לי כמו סיפור כתוב של חנוך לווין. או טיוטה לאחת המחזות, או פרוטוקול שמתעד כל מיני מחשבות שלו על מחזה שמומצא בראשו ברגעים אלו ממש. כל משפך הוא היפוכו. אחרי כל כמה משפטים אני חושבת- מה, מה היה?

ובכל זאת, נתפר שם איזה משהו, ביני לספר, ביני לבין המשפטים הסתומים-פתוחים האלו, כמו הוא לוחש לי- אם את לא תספרי אני לא אספר. כמו בזמן שאני קוראת אותו, הוא מנסה קורא אותי- המחשבות שלי חולפות בין משפטיו, המילים שלו מצטמצמות מול עיניי מנסות להבין- כן יוסטון, מצאנו פה משהו. זה נשמע כמו זמזום עיקש, אוטוביורפיה ממולמלת עם נרטיב עקשני למדי, אבל אני חושב שאם נחפש מספיק, אולי אם נתאמץ נוכל להרכיב איזה פאזל מכל השאריות האלו. מה אתה אומר?

אבל זו רק התחלה. כמו שני אנשים שבוחנים אחד את השני ועדיין לא בטוחים שהם אוהבים אחד את השני או לא.

מה שרציתי להגיד אבל היה בכלל של עוזי וויל. באחת הפסקאות המעריצות שלו הוא אמר שהחוכמה של הספר, זאת אומרת של הסופר שכתב אותו, היא ההקשבה, והיא מתבטאת הכי טוב בספר. לא ההקשבה בין אנשים, סופרים כנראה לא מתברכים בזה, אלא ההקשבה הפנימית, בתוכך. השקט הזה שאתה מנסה להגיע אליו, לנסות לנקות את כל שאר המחשבות והמילים שמכסות על המחשבה שאתה מחפש כמו אבק, לנסות להקשיב לעצמך. למה שאתה חושב. לרקום את המחשבה הזאת למציאות, לצרוף אותה למילים הכי רלוונטיות. וזו היצירה של הסופר, לא פאזל (כמו שתמיד אני פחדתי שאני עושה), אלא בריאה. גם משפט יכול לבוא לעולם.

ואני נאלמתי. אני חושבת שפעם הייתי כזאת. אבל עם כל הלחץ שמסביב לכתיבה (אני כותבת! באמת שאני כותבת! באמת שאני משהו- תראו!), קצת שכחתי. התאבקתי במחשבות טיפשיות.

והספר? אני לא בטוחה שאני אבין. אבל בקטע טוב. אולי אני צריכה למשוך אל תוך זה אנשים שהם לא אני (כן, כי זה תמיד עובד לי)

כבר מאוחר. בטח המכונה סיימה לעבוד. ואני אחרי סמינר, מלוכלכת למדי ועייפה. מי היה מאמין שהרצאות על השואה יכולות להיות כה מתישות (כן, אני יודעת, כולם חוץ ממני).

סוודר, אל תתכווץ לי. וגם הרגל לא.

צריך לישון.

ולאיזה רגע שקלתי ברצינות לשלוח לקניוק מכתב "אל תמות! לפחות לא בשבועות הקרובים. התחלתי לקרוא את היהודי האחרון וכמו שאני מכירה את עצמי אני נוטה להקשר לסופרים שאני קוראת את הספרים שלהם ולרצות מאוד לדבר איתם אחרי שהוא נגמר. ואם תמות, ובכן, זה יהיה מאוד טרגי, אתה לא חושב?"

עריכה: כוסאומו לא הפעלתי את הכביסה! סתם נשארתי ערה שעתיים.

עולם מעצבן.

לילה טוב .

(מררמרמר)