| 1/2010
באיחור אופנתי
יום שחרורי קרב ובא, וליבי מלא בחששות.
כמובן, יגידו כל המנוסים בדבר (ויש, לצערי, הרבה כאלו), להשתחרר זה לא קל בכלל. את צריכה להחליט לאן באמת מועדות פנייך, את צריכה לעצב את חייך בלי מסגרת, את צריכה אשכרה לחכות בתור בכניסה לתחנות מרכזיות. פתאום לשלם על כל הנסיעות ההזויות שאת עושה, או להתחיל לחפש עבודה שתכבד את עצמך ואת חוקי המדינה, מה שגם לקפוץ פעם בשבועיים לרופא מומחה בטענה שאולי יש לך סרטן תתחיל לעלות לך כסף.
כן, להשתחרר זה מפחיד, אבל לא על החששות האלו אני מדברת. הן גם שם, מגעגעות כל הזמן בירכתי ראשי, עולות מעל פני השטח כל פעם כשאני שולפת חוגר בחשיבות עצמית של סוכנת FBI. אבל הן משניות.
במקום הראשון באמת תופסת שאלת חיי, אבל על זה אדבר אולי בפעם אחרת, בפסים יותר אישיים. אבל למקום השני הסתננה סוגיה, פחות חשובה לכל הדעות אבל לצערי בוערת הרבה יותר: בראשון למרץ אני הולכת להשתחרר. מה אני הולכת ללבוש?
"אנחנו לא מעריכים את מה שיש לנו" כתבה לי מאיה באיזה לילה אפרורי. "פתאום כשנשתחרר נרגיש שאין לנו מספיק בגדים. שאין מספיק בגדים שמגדירים אותנו איך שאנחנו היינו רוצים. שפתאום לא נצליח לבחור מה ללבוש כל יום. שיהיו דברים קטנים מידי וזה יבאס.. ושיום אחד, לא יודעת אם נתגעגע למדים אבל בטוח נפסיק להתרגש מבגדים אזרחיים".
וזה נכון. בשנתיים וחצי האחרונות בגדים היוו מותרות. ביומיים-שלושה שהייתי בבית, היה כל כך כיף להתלבש, שהייתי משקיעה בהופעה גם כשהייתי רואה סרט. בטלוויזיה. טוב, לא עד כדי כך, אבל כמות מאוד מצומצמת של בגדים התאימה בדיוק לכמות מאוד מצומצמת של זמן פנוי (שבו אתה רואה חברים שונים אחת למספר שבועות, ויכול להעביר כמה ערבי שישי באותה ההופעה).
ואמנם ללבוש מדים כל יום זה תמיד: לא-נושם בקיץ, לא-מרגיש-שכבה בחורף, חולצה במכנסיים זה מטרד ולעולם ועד ישמין. כמה שמדים מחמיאים לרוב הבנים בצורה היסטרית, בנות תמיד יראו טוב יותר בבגדיהן שלהן. גם אם מדים יושבים על בחורה טוב (בעזרתה של תופרת מיומנת כמובן), תמיד בגדיה האישיים יראו עליה טוב יותר (במקרה הנ"ל גם סביר להניח שמדובר בכוסית, ואז היא תראה טוב גם אם היא תלבש שקית זבל ותהדק את החוט מסביב למותניים, אז זה לא באמת משנה).
אבל מדים מניחים לך לא להתעסק בעצמך איזה שנתיים-שלוש. לוותר על הזמן הזה בבוקר שבו צריך להחליט מה ללבוש, וזו הקלה עצומה. ובקרוב מאוד אני אמנם אוכל להתלבש איך שאני רוצה, כל יום, בבגדים שבאמת מחמיאים לי, בשלל צבעים. מצד שני, בתוך כל השפע הזה, במה לבחור?
ואם עד עכשיו יכולתי להנות (או לסבול?) מהדילמה הזאת פעם-פעמיים בשבוע, היא חוזרת להיות יומיומית. ואם ב2006 כשסיימתי בית ספר האופנה היתה יחסית פשוטה, ב-2007 קרה מהפך: בגדים נהיו מסובכים. אם בזמן שהייתי בתיכון האפשרויות היו בחירה בין סוגים שונים של חולצות, היום תרבות השפע הכתה ללא רחם בבנות ארצנו. ההפרדה בין קז'ואלי ליוקרתי נהייתה חסרת משמעות. מאז הסקיני הגיע לקניוני ארצנו הוא הפך את הקולב על וַווֹ (vavo, הוו שלו) והביא הרבה יותר אפשרויות לחיינו. אין יותר אופנה של ימינו: הרטרו הגיע, מותר לכם ללבוש הכל. ניינטיז, אייטיז, שנות החמישים אפילו נהיו לגיטימיות. ובתוך כל הידע הזה, ים של קולקציות, וחברה שמעצימה את הדגש על אינדיווידואליות והתבטאות בכל פורמט (ע"ע: יו-טיוב, פייסבוק) נדרשות בנות ארצנו להחליט: מה לעזאזל ללבוש?!
כרמל חילקה את העומדים מול ארון הבגדים לשלוש גישות. אני לא מדברת על התוצאה הסופית (דיברתי על זה קצת בעבר), אלא רק על השקפת העולם, מה החוקיות שבה אני בוחר את הבגדים שלי. יש כמובן הפרדה בין גברים ונשים (כשאפשרויות הבחירה שלך הן רק בקטגוריות של 'חולצה' ו'מכנסיים', זה משמעותית מסובך פחות!)
המוזנחים:
הכי כיף להיות מוזנח. בגדים הם בגדים הם בגדים ומטרתם למנוע ממך ללכת ערום בציבור. יש להם ג'ינס, כמה חולצות יפות, טרנינג, ולא צריך יותר מזה. בגרסא הנשית תמצאו מדפים שונים ל'יומיום' ול'יציאה', הגרסא הגברית תסתפק בג'ינס וחולצת סוף מסלול לכל אירוע עם שינויים קלים: לבנה גזורה בקיץ, אמריקאית בחורף, וסוויטשירט כשממש ממש גשום. אופנות מזדמנות הן מהמוזנחים והלאה, ואם במקרה יש להם סקיני בארון, זה כי לא היה שום דבר אחר בחנות.
פריט חובה: תחתונים?
המודעים:
המודעים כשמם הם, הם יודעים מה קורה. הם מודעים למה שקורה בעולם, למידות גופם, למה שבאופנה, ולכמה כסף יש להם בכיס. הם מודעים לכללים: לא הולכים עם ורוד ואדום, מפוספס ונקודות, כסף וזהב, יותר מידי צבעוני בפעם אחת. יש להם את רוב סוגי הבגדים בארון ויותר מתיק אחד, ואת היפים יותר הם שומרים לימים מיוחדים. להתלבש יפה זה חולצה יפה וג'ינס, ולאירועים מיוחדים יש גם שמלה. הם אוהבים ללכת ברחוב ולהעריך את העוברים ושבים, אבל בדרך כלל לא יהיה להם פנאי, זמן, כוח או כסף להשקיע כל כך הרבה בלבוש שלהם עצמם.
להיות בן שמודע לעצמו, אגב, זה הרבה יותר פשוט. פשוט צריך... להיות מודע. בתור גבר אתה צריך כמה חולצות מחמיאות, אולי איזה פריט כמו צעיף או כובע - ואתה מודע לעצמך. כמה פשוט, ולמרות זאת, נדיר.
פריט חובה: גופיה מתחת לחולצה (אצל בנות).
המתלבשים:
כל יום אצל המתלבשים הוא תצוגת אופנה חד פעמית, לעולם לא תתפסו אותם באותו שילוב פעמיים. הם יהיו נושאי הדגל להבלחות אופנתיות, קודם תראה את זה אצלם (גזרה גבוהה? השתגעת?!) ורק אחר-כך על מפורסמים בעיתון. אין אצלם הפרדות: הם יגיעו ליום הכי שגרתי בשמלה, ולחתונה בערב עם ג'ינס, ותמיד יזכו למחמאות. נראה כאילו הארון שלהם משתרע על פני רבע דונם לפחות, וכל סוג של בגד יש להם בכמה צבעים, שיתאים. לא בהכרח זה נכון, והדימוי גם לא מחייב שהם ישקיעו את כל זמנם מול המראה, חלקם פשוט נולדו עם היכולת הזאת לזרוק על עצמם משהו ושזה יראה נהדר, או להבין: זה לא זבל, זה ישתלב מצויין עם חצאית וג'קט גדול.
אצל בנים הקו שמפריד בין המודעים למתלבשים הוא מאוד דק. המודעים מתלבשים מספיק טוב. יש כמה יחידי סגולה שמתלבשים באמת. לא הייתי רוצה להיות סתומה וסקסיסטית, אבל מה שמבדיל את המתלבשים הגבריים מהמודעים הוא בדרך כלל העדפתם המינית (לא אכליל. אני מכירה גם כמה הומואים שהם לגמרי מוזנחים).
פריט חובה: משהו מתקופת סבתא שאתם לעולם לא הייתם לובשים, אבל איכשהו אצלם זה משתלב מצוין עם הכל.
אני אדגיש שהחלוקה הזאת היא לפי גישות שלא בהכרח קובעות את התוצאה הסופית. יש את הבנות האומנתיות שלובשות את הדברים הכי ביזארים וזה נראה עליהם מצוין, ואת אלו שהולכים תמיד לפי צו האופנה וזה פשוט משעמם. יש מוזנחים שתמיד נראים טוב לעומת מודעים לעצמם שיכולים לבלות שעות מול המראה. העניין הוא לא התוצאה, אלא מה הקווים המנחים אותי, אם יש כאלו, כשאני פותח את הארון.
ובעוד חודש אני הולכת להזדכות על כל הירוק-ירוק הזה, ולבחור את בגדיי בקפידה. מי אני? קל לנחש. פעם הייתי מוזנחת (יש לי תמונות משנים יותר מוקדמות שאני באמת לא מבינה מה עבר לאמא שלי בראש שהיא הלבישה אותי ככה). עם הזמן למדתי חלק מהכללים. אני מודעת, לומדת לאט לאט מה מתאים למה. לפחות מנסה להיות כזאת, פשוט כל הזמן מתווספים חוקים (למרות שיש דברים שפשוט נשגבים מעיניי. כל פעם שאני לובשת חום ושחור אחותי מאיימת עלי שהיא תנתק איתי כל קשר. נחשו מה היא).
אני אוהבת להתלבש יפה, אבל בדרך כלל זה מסתכם בחולצה יפה, צעיף, מגפיים. לפעמים אני מנסה לסבך - ללבוש שמלה, אולי טייץ, אבל מרגישים שקצת הלכתי לאיבוד. אז מה לבחור? כמו שפעם אסף אמר לי: את לא מבינה גדולה באופנה. אבל את יודעת מה יראה עליך טוב. במקום מסויים, הייתי רוצה להיות מהמתלבשות. הייתי מתה להיות קצת אומנותית ומפתיעה כמוהן. לצערי, אלוהים לא בירך אותי בהבנה של מה מתאים למה, אלא באיחור כרוני. אין לי זמן, כסף או כוחות נפשיים לבלות כל כך הרבה זמן מול המראה. ובמילא תמיד להיות בחורה עמוס לי מידי. אני פשוטה מידי בשביל כל זה.
או בעצם, ואולי זה הטיעון המנצח: מספיק מסובכת, גם מבלי לערב בתוך זה בגדים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
