0:16

5 דקות זה לא מספיק. לאחרונה לוקח לי כלכך הרבה זמן רק לברור את המילים, להבין מה באמת אני רוצה להגיד. עוזי וויל קרא לזה "להקשיב" ולסופרים שעושים את זה "בוראים".

ומה אני? מה בראתי לאחרונה מלבד ענני מבוכה? קורי שעמום שיום אחד גופתי המאובקת תמצא בהם? אלו ימים קשים. מצד אחד ימים של חופש. פתאום כל העולם צבוע בגווני האפשר. באמת אני בוחרת את דרכי, את האבנים שעליהם מתחשק לי לדרוך היום. ומצד שני הרבה פחד. אולי אני מבולבלת מידי מכדי שפני יהיו מיועדות לאנשהו. רק בכי.

למה דכאון? כנראה זה מה שקורה שלא מחזיקים את עצמך ואת החיוך מתוח. היום ראיתי סרוגים (הדתיים הכי חתיכים בטלוויזיה), והבחור החדש יצא מהארון. אפילו לא, רק אמר "אני הומו" ולא עושה עם זה כלום, כי משכב זכר זה מוות.

וחשבתי שזה פשוט נורא, להיות הומו בחברה הדתית, שזה כמו פדופיליה, איזו 'סטייה' בעצמך שאתה צריך לסרס ומעולם לא לבטא. ומה זה, משיכה? סוד הקיום? לפעמים נדמה לי שהכל נופל על משיכה. שבני האדם מזיינים את השכל במשך אלפי שנים על תורות ותיאוריות ובתכלס הכל מתנקז למשיכה, אפילו לא מינית. יש אנשים שאתה רוצה להיות בקרבתם, ויש אנשים, שמשום מה, לא. וכל פעם כל חברה מסדרת את החיים מחדש. אבל לא משנה.

רק חשבתי שהעולם הזה לא מכיל אותו. ושאני מאמינה שבהמשך הסדרה (והחיים למי שחי אותם) הוא או ישתנה או יצא ממנה. כולנו משתנים. מעטים עוזבים חברה.

פה עברו 5 דקות אבל-

בסוף השבוע שעבר הבנתי מלא דברים. חומות שבניתי בעצמי כמה חודשים פתאום נפלו בבת אחת, ופתאום כל האמת הזאת כאבה לי כלכך:

הם ויתרו עלי הרבה לפני שויתרתי עליהם. לפעמים נדמה שלמרות כל מה שאנחנו מדברים עליו האדם הוא קוף והכל יושב על צרכים קדמוניים. שעוד מההתחלה קלטתי כמה המבוכה מובילה אותם, וכמה הם מעדיפים לדבר בחדרי חדרים. אז התחרפנתי מזה, כי אני שמה את הכל על השולחן, את כולי אני פורשת ופורטת לפרטים (פתאום חשבתי שאני מנסה להזכר במשהו ולא מוצאת, אני כמו מחפשת משהו בתיק ושמה דבר דבר על השולחן: הנה זה, וזה, וזה כמו ש.. לא זה לא קשור.. אה, הנה זה! רציתי להגיד ש-..). אני מובכת מהרבה דברים כמו להצטלם או לפתוח משהו בארוחת ערב, אבל אני לא מובכת משיחה. זכורים לי גבולות שבדקתי, כמו ילדה קטנה, ואף אחד לא אמר על זה כלום, רק מבטים. אני הייתי צריכה לפתוח את זה עם אנשים. איזה אבסורד זה?

אבל זה עניין של תרבות. אבל הם לא היו חברים שלי, כבר שנה הם לא היו חברים שלי. ובתקופות קשות, רגעי משבר או סתם בחגים, אף אחד לא הסתכל לעברי. נשארתי בחדר וההמולה בסלון. ולאחרונה הייתי הרבה דברים: צינית וארסית ומיואשת וכלבה, אבל מעולם לא סגרתי את הדלת. לא סיננתי שיחה. לא, הם לא התקשרו. ופתאום יום חמישי כל החומות האלו של "כנראה אני לא מתאימה לחיי קבוצה" ו"בא לי דברים אחרים" התמוססו ופשוט לא היו המשקפיים שמתארות את המציאות.

"זה דבר טוב" אמרה לי מאיה. "את מבינה? את לא חייבת עכשיו להאשים את עצמך". וזה נכון, באמת, לא רציתי לטרוק דלתות, להתגנב באישון לילה לקומונה ולקחת את כל הדברים שלי (מה יחסר להם יותר: אני או הדיוידי?), וגם לפני שבוע לא חשבתי שזה המצב, לא הרגשתי את זה. הכל היה זורם וניו אייג' ולא תמיד נקשר בסוף אבל לא בהכרח חיפשתי. ופתאום דיברתי עם כרמל שדיברה עם בר ומאיה שדיברה עם ליאור וכל התירוצים האלו נראו כלכך מטופשים, של אנשים קטנים ובינוניים שנאחזים במסגרת ובצורות ישנות, ומפחדים לראות את עצמן. (ופתאום הפחד מגברים של הבנות מתבהר לי)

מצד אחד זו הקלה, והבחור הזה, אני מבינה אותו. השבוע באמת קצת הרגשתי כאילו אני חוזרת בשאלה, לא בגלל כל מיני דימויים על דתיים. אני חושבת שעולם הדת הוא מדהים ובהרבה מקרים דווקא הקפיטליזם החילוני מדכא הרבה יותר מחצאית כזו או אחרת, אבל זה בכלל לא הצורות. זה האנשים. רוב האנשים הם בינוניים וזקוקים למסגרת נואשות כדי שיהיה להם זהות בעולם. הם נאחזים בה ומתקשים להביט בעיניים של השונה.

לא נולדתי בשכונת מצוקה ואני לא על סף של מחלה נפשית, אני רק בנויה קצת אחרת. ולגור עם אנשים בכזו אינטנסיביות.. לא בהכרח מגדיל אותי. זה לא, בעצם, ואין מה שוב ושוב לחוש אשמה. כבר הייתי מצוינת במלא מקומות, בצבא ובביה"ס (נו, בדרכי, אבל ביננו יכולתי להיות גם בדרכם) ובכל מיני. די לחוש אשמה.

זו כנראה ההליכה בשאלה. הפחד הזה של לעבור עולם, לא ביה"ס-צבא-חול-עבודה, אלא לשנות חיים.. הוא מתעתע בך ומנקר בך בכלכך הרבה מקומות בגוף. אבל השאלה, היא בוערת בי, שורפת לי בקצות השפתיים. ואני פוחדת להיות שוב לבד ואני פוחדת להמאיס ואולי יותר מהכל אני פוחדת שקצוות הפה שלי, שנטויות למטה מתוך גנים והרגל של שנים (להגיע למקום חדש-ישן, למצמץ בעיניים אחרי מקום לשבת) יתקבעו בעור שלי לאורך שנים, וכשאני אהיה זקנה וחיי יצטיירו על קמטיי, יבינו: אה, היא היתה בחורה עצובה.

אבל סתם יותר קל לתאר עוד ועוד שורות של דברים מבאסים. בגדול אני אהיה בסדר. אני באמת חושבת. רוב האנשים פשוט חיים את חייהם, ולא תמיד טוב להם והם לא מגשימים את עצמם בכל שניה, והם בסדר. אני לא מתכוונת לוותר ולהיות סתומה (למרות שכבר כתבתי טור אחד על בגדים), אבל זה תודעה שצריך לשנות. קיצר אני אופטימית.

מה שהתכוונתי להגיד על שאלה ותשובה: אני לא אומרת שהתנועה זה כמו דת. יש גם דתיים מקסימים שמקימים משפחות לתפארת, ויש אנשים מקובעים ומפוחדים גם בתנועה שלנו. להפך הרבה יותר קל לראות, אבל בגדול זה הכל עניין של שמרנות וקדמה. אני סומכת על החברות שלי (דיר באלאק שיבואו לבקר) וגם על כמה אנשים בגרעין. אבל אל תזיינו לי או לאף אחד את השכל שעזבתי כי אני מנוכרת או לא נגישה או קצת מידי זמן שם. אני הייתי חברה טובה ובחרתי להכיר את האנשים על תלת מימדיותם גם אחרי שנה. שמעתי סיפורים. לכם לא היה בעיה אפילו לעבור לעזה בלי לחשוב עלי לשניה. אז אל תזיינו לי את השכל על.. כלום בעצם.

353 דקות. טוב זה היה חייב לצאת מתישהו.

שוב בזבזתי 8 שעות שינה על המחשב.

לילה טוב.