הפעם הפעלתי מכונה.

האמת שאני בכלל לא רוצה לכתוב. מוזר כי כבר כמה שנים המקום הזה הוא בגדר חלום לאישיות עמוסה. נגיד קורים מלא דברים ואני חושבת- אהה, אני צריכה לכתוב. (תדמיינו: יושבת על הרצפה בחדר, בתוך ערימה של עצמי)

אבל עכשיו, הנגישות.. זה לא מעניין באמת.

על מה אני אכתוב, על עבודה משרדית- שהכי כיף בא זה להתלבש יפה ולהתחמק באלגנטיות מהעבודה? או על הרכילות בחברה של אמא, על מי מתקדם על חשבון שוכב עם, על מי העיפו מהאח הגדול ("את לא רואה? באמת??")

על לחזור לקשר עם חברים ישנים? כן, זה נחמד, אבל זה לא מרגש. כאילו מדברים, על שטויות, לפעמים באמת, אבל זה לא חודר מתחת לעור. אולי זה לא אמור.

מידי פעם מדים, אבל לרוב לא. בגדים של בית, חוץ, קצרים, חורפיים. לצאת לפעמים. בקרים מלאי מרץ, לילות עצובים. כששואלים אותי מה עם הצבא (בכל זאת) אני אומרת- חפש"ש. כבר חודש. זה קצת ציני אבל זה באמת ככה. אף אחד לא שואל ולאף אחד לא אכפת. במילא מה שעשיתי בשנה האחרונה בצבא היה מתוך מה שאני רוצה (או רוצה לרצות) ולא מישהו שמציב לי גבולות חיצוניים. מידי פעם אני נוסעת לאשדוד כי אני רוצה וצריכה, ולפעמים יש גם תורים, אבל שם זה מסתכם.

אבל הימים לא ריקים. כשאני מנסה להכניס דברים גדולים ללו"ז אני לא מוצאת. מתי אני אסע לחפש דירה? מתי אני אסתפר? באמת שאין לי זמן. מישהו שאל אותי מה עשיתי שבוע שעבר, באתי להגיד כלום (איכשהו כל מה שזכרתי בראש היה אותי יושבת ורואה טלוויזיה) אבל אז חשבתי: רגע, לא. הייתי בהשתלמות בב"ש, יומיים בירושלים, פעמיים אצל רותם, מאיה, פעם אצל ליאור. הייתי אצל 2 רופאות במקומות שונים בארץ, טיפול פנים, ביקרתי בספריה אחרי שנים של צומת ספרים (היא הזכירה לי להחזיר תוך חודש ונזכרתי במערכות יחסים שלי עם ספרניות), רצתי פעמיים, הייתי ביום פתוח באת"א (לא כי אני רוצה ללמוד שם, פשוט חשבתי שזו תהיה הסחת דעת. לראות בחורים חתיכים ולחשוב שגם אני יכולה), ואפילו זכורה לי תמונה שלי מנסה לאכול ללא השפעת גרביטציה סנדוויץ' עוף. לא כלכך הצליח. מעניין איפה זה היה.

אז כן, התמכרתי לסדרות טלוויזיה (סרוגים, Glee בראשם, ואני זורמת עם עוד כמה עלילות), אפילו התרגשתי מהסרט דמדומים, אז בטוח יש ריק. אבל יש משהו קצת משמח בלעמוד מאחוריי וללחוש לעצמי באוזן: את יודעת שאת יכולה לשכב על המיטה לנצח. לא בקטע של איום. עשית את זה אתמול. מה בא לך לעשות? וכשאני מתחמקת (טוב, רק עוד פרק אחד של האנטומיה), אני נותנת עוד דחיפה קטנה ויוצאת לרוץ.

(אגב, אם מישהו ראה אותי ולא היה בטוח: כן, רצתי. אני פשוט ממש מסתבכת עם האוזניות)

אתמול דיברתי עם מאיה והיא אמרה לי: את הבנאדם היחיד שאומר לי דברים לגבי החיים שלי, שדורש ממני באמת. שאומר לי "את מזיינת את השכל, תחזרי לתנועה". זה אבסורד, לא?

אבל לא כלכך. בכלל השבוע הרגשתי סנגורית של התנועה. אני צריכה קצת לצאת מזה (ולהפסיק לזרוק משפטים כבדים בשיחה קלילה. אף אחד אחד לא יפתח את היום עם "פטריאכלי" בתה שלו, ולא, גברתי, גם לא קפיטילזם!!) (טוב נו, אולי קפיטליזם). אבל אני פשוט לא מרגישה שעזבתי בסערה. אני לא פגועה ושונאת ומרירה. אני פשוט.. רוצה לחיות אחרת.

אני אפילו לא בנאדם יותר רדוד. זה מוזר להגיד, אבל הנחתי שזה יקרה. מלבד באמת סרטים טיפשיים שקצת יותר תופסים מקום בחיי, אני עדיין אני. אני עדיין קוראת עיתון כל בוקר ומנסה לעקוב, עדיין חוקרת על דברים שמצלצלים לי בגונג המדאיג, אני עדיין אחווה דעה על הדברים שאף אחד לא מחווה עליהם דעה (קואצ'רים נגיד).

אני באמת תוהה לגבי עניין העבודה. מנסה לשרטט- מה אני רוצה שיעמוד במרכז חיי? ומה בשוליים? דברים אמנם יותר מבולגנים סביבי כי אני עושה את זה מתוך כלום ואין לאן לחזור בערב, לשבת על הספה ולשתף (מה הייתי עושה בלי מאיה? איך אנשים בעולם חיים בלי חברויות כאלו- שאפשר לדבר על מפלגת העבודה, ובחורים חתיכים, ועל בחורים חתיכים במפלגת העבודה. והכל רגיל).

והסמינר בירושלים המחיש כמה החיים שונים מלפני שלושה שבועות. גם אז הייתי רחוקה וכבויה אליהם, אבל עדיין. כלכך שונה. לפני חודש היו לי חיים אחרים עם אנשים שמילאו את חיי והייתי רוצה להאמין שאני הייתי בחייהם. ועכשיו פשוט לא. זה לא כזה טרגי. בעיקר מוזר- השנה האחרונה מרגישה כמו הזייה, כמו חלום שחולמים עם אנשים לא קשורים שמתפקדים בחלום בתור החברים הכי קרובים. ואז אתה מתעורר ונזכר וצוחק ותוהה.

אני חושבת שאני אפסיק כאן. אני מיובשת (ומחוצ'קנת. יש לי חצקונים ועליהם יש יובש ) ועייפה טיכו מהיום הזה, ומחר נוהגים. ובייביסיטר (למאיה). ואולי הופעה.

אני בטוחה שהמכונה סיימה.

היי, זה אולי אחד הערבים הראשונים השבוע שלא שקעתי בעצבות לילית. זה טוב. אני אופטימית.

לילה טוב.