בימים אלו נחשפת פרשת האונס הקבוצתי הגדולה ביותר שאי פעם נחשפה (בתוך תוכי אני סוברת בצער שהיו גדולות ממנה שטויחו ונעלמו מדפי ההיסטוריה). לקוראי הבלוג (?) שמעדיפים להמנע מאקטואליה למען בריאות הנפש אני אפרט בקצרה: נערה בת 15 שהיתה כמה שנים במערכת יחסים אלימה וכנועה עם חבר שלה, נהפכה עם הזמן ל"מזרן של החברה" ונאלצה לשכב עם 13 מחבריו. תקנו אותי אם אני טועה.

אבל לצערי שאני נתקלת בפרשה בעיתון או ברדיו (אני לא הטיפוס שיושב ורואה חדשות) ההתייחסות העיקרית היא להלם הגדול וההתגוננות שמשפחות הנערים שרויות בהן. משפחות שחרב עליהן עולמם. שלא מאמינות, שלא מבינות איך זה קרה מתחת לאף שלהם. שמתגוננות ומתריסות נגד הנערה "אם רק הייתם רואים איך היא מתלבשת" ותולות את האשמה עליה. התקשורת מתעסקת במה שהכי יעניין את העוקבים, והמסקנה שבנות נאנסות כל הזמן, וזה לא כזה מעניין, אבל חינוך יקר ומושקע שאינו "פועל"- זה דבר טראגי באמת!

אני לא אהיה לא רגישה: להבין שהבן שלך הוא פושע ואנס- זוהי סטירת לחי רצינית! זה באמת טראומה, אני לא צינית בכלל. אבל זה מה שצריך להתעסק בו? זה הפנים שצריך להסתיר?

כשאני שומעת את הסיפורים בעיתון- על הורה יחיד שגידל את הבן שלו ולא מבין איך זה קרה, על אח שהרגיש שמשהו לא בסדר קורה עם אח שלו, אבל לא הצליח לשים על זה אצבע בזמן- אני מתמלאת רחמים. באמת.

ועם כל הכבוד לטראומה ולמכה הגדולה- לא עליהם אני צריכה לרחם. הם אנסו ילדה. הם אנסו אותה, התעללו בה, היכו, צפו, שתקו. אולי חלקם הרגישו שהם עושים משהו לא מוסרי, אבל הם לא עשו עם זה כלום. הם המשיכו, או נתנו לאחרים להמשיך. הם עשו פשע, ויש בי צד נשי ולא הגיוני שהיה רוצה שהם ישרפו בגהנום. אבל אני לא הרשות השופטת בארץ (ובימים טרופים אלו- תודה לאל!), והייתי רוצה שמי שלא יהיו השופטים של הנערים האלו- שיכנסו להם באמא. שיתעלמו מהטיעונים המצוינים שיעלו העו"ד היקרים שההורים שלהם מימנו להם- ויהרסו להם את החיים.

זה ההגיון. זה החוק המוסרי. לצערי המציאות הרבה יותר סלחנית כלפי אנסים ועברייני מין, והאונס בשמרת הוא לצערי דוגמה מצוינת: הנאשמים זוכו כי "לא צעקת ולא היית בתולה", הנאנסת ומשפחתה עזבו את הקיבוץ.

וכשהתקשורת מסקרת את הצד האנושי והיפה של האנסים, הציבור יכול להתבלבל ולחפש את הסתירות בעדות. זו טעות נוראית.

אז מה כן לסקר? ראיון עם הנאנסת בטוח שלא.

אני רואה וחווה כל הזמן יחס מזלזל לנשים, לפעמים על גבול ההטרדה מינית. עם תלמידים שהדרכתי, בביה"ס שעבדתי בהם. הנוער בישראל משקף בצורה לומוגרפית את החברה: הם המציאות, רק קיצונית, צבעונית ומעוותת. שיחות של ערסים על הסוג המסוים הזה של הבנות, "כוסיות", מדגיש את מה שהם באמת מצפים מהם. ולצערי רבים המקומות שבנות לא מצפות מעצמן הרבה יותר.

בביה"ס שעבדתי בו עבדה בחורה בשירות לאומי. פעם היא עמדה וצחקה עם חבורה של תלמידים, וכשהיא הסתובבה לשניה, אחד הבנים הפליק לה בתחת. בדיוק ניגשתי אליהם כדי להביא לה משהו. היא צחקה, אבל היה ברור שהיא מבוהלת. זרקתי להם "שתדע לך שמבחינה פלילית זה נחשב הטרדה מינית" והלכתי, שומעת אותה צועקת עליו בחצי סמכותיות- שמעת?? הטרדה מינית!

הייתי רוצה להאמין שאנשים שגדלים בבית שבו יש כבוד אמיתי לנשים ולבני אדם באופן כללי, יצפו לראות דברים כאלו במציאות. שנער כזה לא רק יבכה במהלך האונס, אלא גם לא יהיה מוכן לכזו סיטואציה וילך ויתלונן במשטרה.

אבל אני לא יכולה לדעת את זה בבירור, רק לקוות.

בזה התקשורת צריכה להתעסק. איך זה קרה, איך הם נופלים לזה כזה בקלות. אני לא חושבת שהם סוטים, זה הציפיות שלהם מהמציאות. האם החברה שלנו היא חברה שמכבדת נשים, ומכמה מקומות נערים ונערות מבינים שאישה היא אובייקט מיני או לפחות יצור כנוע ונחות. פרסומות, עולם העבודה, מערכת החינוך, מערכת היחסים בין ההורים שלנו והציפיות שלנו כלפיהם.. זה החשבון נפש שהחברה צריכה לעשות, לדעתי.

לא בהכנה של השטח לפסק דין קמצני ומגוחך.

והיום שהייתי עם אמא בחיפה והיא הביעה דאגה על סמטאות חשוכות ואנשים מפחידים, הערתי לה שאחוזים ממש נמוכים ממקרי הפגיעה המינית (תזכירו לי מי שיודע) הם "המקרים הקלאסים"- איש מפחיד ולא מוכר שתופס אותך בדרך הביתה. רוב מקרי הפגיעה המינית הם אנשים שאנחנו מכירים וסומכים עליהם: בעבודה, בביה"ס, אפילו חברים.

משום מה היא לא נראתה מנוחמת.