החיים הלא צפויים האלו. דווקא שאני מעבירה את המשקל לחלקים אחרים בגוף, פתאום הרגל מעקצצת. ממליצים עלי בעמוד הראשי (אני הבנתי את הדוגמה).

דווקא פוסט שנכתב מאוד בחפזון והוא, לדעתי, מבולבל ולא תמציתי. דווקא את המחשבות חשבתי לאט. (יש לאגי משעול שיר על ערב הקראת שירים "ולבסוף קוראת מהר מידי, מחשבות שחשבתי כל כך לאט")

דווקא הפוסטים שאני גאה בהם נותרים בדר"כ חסרי תגובות. וגם העובדה שביומיים האחרונים כל 3 דקות נכנס לפה אדם, אבל כל מה שכתבתי לפני ואחרי נותר חסר תגובה.. אף פעם לא אבין את תרבות הפופ. לא נורא.

בכל אופן נורא בא לי להגיד שקניתי שמלה, פרחונית כזאת ומקסימה בצבע שהכי מחמיא לי בעולם (תוכלו לנחש מהו?), ולהבדיל מאלפי שמלות אחרות שמדדתי, היא גם מאוד מחמיאה לי. אני מרגישה כמו דמות בסרט ישראלי (נו, כזאת שמלה!). כמובן שאמא שלי ואחותי אמרו שהיא זקנה ומשעממת, אבל מה הן מבינות בכלל.

וששלשום בחיפה, כשיצאתי מהכרמלית וניסיתי לנווט את דרכי לרכבת ניגשו אליי שתי תיירות צרפתיות, בערך בגיל העמידה, ושאלו אותי איפה הרכבת. אמרתי להן שגם אני לא יודעת ושאני גרה פה רק יומיים, אבל הן יכולות לבוא לחפש איתי. אני אוהבת לנווט בערים לא מוכרות, יש לי חוש כיוון אורבני לא רע בכלל וכל נסיעה לחו"ל אני מתפקדת בתור המצפן המשפחתי. אני הכי אוהבת לשאול אנשים איך מגיעים ממקום למקום, גם כי זה כיף לדבר עם מקומיים וגם כי נראה לי שאנשים שמסבירים מרגישים מאוד טוב עם עצמם אח"כ- תחושת סיפוק שהם מכירים את המקום ושהם אנשים טובים בכל זאת. אני יודעת שאני ככה.

בכל אופן ניווטנו לנו בעיר התחתית בחיפה, כשמידי כמה זמן אני עוצרת אנשים לשאול. אחת ידעה קצת מאוד עברית, ושתיהן לא ידעו אנגלית בכלל. הם צחקו שצעקתי למישהו "גבר!" מהקצה השני של מגרש חנייה באיזה רגע שחשבתי שהלכנו לאיבוד, צחוק נחמד, מוקסם מישראליות נראה לי. אז כדי להפיג את השתיקה שהיתה אח"כ וגם כי לא יכולתי לפספס את ההזדמנות, התחלתי לדבר על הדמות הצרפתיה האהובה עלי בעולם, הלא היא אמלי פולן, ואז הן שמחו וצחקו ואמרו כל מיני משפטי פליאה בצרפתית שלא הבנתי אבל זה היה מאוד משמח כל העניין. אין לזה פואנטה, אבל בשביל מה פתחתי בלוג.