אני וקוב מסתובבים באלנבי. הוא מחפש יצירה גולמית ואני תעסוקה. אנחנו עוברים בין חנויות לחומרי יצירה ומתחבטים לגבי החרוזים- זה יקר מידי לא? 15 שקל בשביל שרשרת- זו הגזמה?

לנקודה הזאת הגענו ברגל. אין לנו מספיק כסף בשביל שנהיה בטוחים לבזבז אותו. הוא כבר שלושה שבועות מתקמצן על אוטובוסים במסווה של מטייל להנאתו, אני כבר שבוע אכלתי רק חומוס. ועכשיו אנחנו בחנות באלנבי, הוא עם הארנק ביד אבל עדיין סגור. אני מבטיחה לו שבסיטונאות זול יותר, ואחר כך הוא מבטיח לי שהעגילים שראיתי ב5 שקל הם מכוערים (אך לשנינו ברור שהם זולים בטירוף).

אנחנו ממשיכים לצעוד, מרוששים אך גאים, ופוגשים חבר שלו ברחוב. השיחה לא ארוכה כי בין הידיים הוא מחזיק קופסה עצומה שמצוירת עליה פלזמה.

טוב. לפחות אנחנו גאים.

וגם, עשיתי עסקה נוראית עם הרגליים שלי, והלכתי לאורכה של תל אביב בשביל טרמפ הביתה. מה אני לא אעשה כדי לא לשלם על הרכבת?

ובכן ידידי, עסקאות עם הרגליים הן עסקאות מפוקפקות ואני לא אתפלא אם יש להם קשרים עם השטן (אתם יודעים, חולקים אדמה משותפת). היום למדתי את הגבולות של התקמצנות, במיוחד שהטרמפ בכלל היה מהרכבת הביתה, אז שלמתי בכל מקרה.

אני מצטערת יקירותיי, בבת אצבעותיי. זה לא יקרה שוב. אני אחזור להיות העצלנית שהייתי, לא משנה כמה זה יעלה! 

וחוץ מזה, זה החורף האחרון שבו אני קונה בTOGO.