(שמות אפשריים לפוסט: הרצליה טיפוח/ טיפוח סגור טיפוח/ דברים שרואים משם לא רואים מפו/ מעשה בחמישה סבונים: סיפורה של בחורה מוזנחת שרוצה להריח טוב)

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על הרגלי הנקיון שלי.

כבר כתבתי על הכשל הנקבי שלי וסחפתי איתי הרבה קוראות, ומיטיבי הלכת יזכרו שאני חיה לרוב בבלגן אקוטי. החדר שלי בדרך כלל הוא שיקוף של הראש שלי- ערימות לצד ערימות של דברים שאספתי במהלך השנים, זכרונות, מתנות, בגדים והרבה פתקים. הערימה הזו עוברת בין המיטה לרצפה למאחורי הדלת לארון. הערימה הזאת היא אני, אבל אין לי כוח למיין אותה. עד שתנחת עלי רוח פרודיקטיבית היא נודדת ברחבי החדר וצוברת הרבה אבק.

ובגלל הטינופת שאני חיה בה (אני גם לא סומכת על המכונת כביסה אצלנו בבית ויש אצלי פריטים שמעולם לא כובסו), אני מנסה to washed my hands clean of this.

אני מאמינה שאני מאוד נקייה. יחסית ולא יחסית.

פעם הייתי מתקלחת כל בוקר ולא הייתי יכולה לצאת מהבית בלי מקלחת. בימי הקיץ הייתי מתקלחת גם בערב ובימים קשים במיוחד גם נשטפת בצהריים. זה היה מנהג לא בריא לא לכנרת ולא לחברים שלי, שתמיד חיכו לי שאני אסיים לחפוף. אבל התגייסתי, וקשה להתקלח בצבא, ובבוקר אין שום סיכוי למים חמים, אז העברתי את המקלחות לערב. וכשהמקלחת בערב אז גם לא תמיד יש כוח וכשאפשר מוותרים. אני חושבת שזה דבר טוב.

בכל מקלחת אני מרטיבה את השיער ובדר"כ חופפת. לא חופפת בשבילי זה רק מרכך. ביננו- אני נכנסת להתקלח רק בשביל השיער שלי. אם הוא מגעיל אני נכנסת בלי לחשוב, אבל אם הוא יפה- אני לא בהכרח אצא לרוץ כדי לא להתקלח. מי שמכיר אותי, בחיים או לא, יודע שהשיער שלי מאוד חשוב לי. לא בהכרח שמערכת היחסים הזאת הדדית, הוא עושה מה שבא לו. לפעמים הוא מתולתל ורך ולפעמים סתם נפוח. במשך שנים הוא היה הסימן המסחרי שלי, הוא היה מאוד ארוך ובריא, אבל מאז הסתפרתי כמה פעמים, ברצון או בכפיה, ומאז הוא די ממוצע. מידי פעם אני עוד אקבל מחמאה מעובר אורח או ספר שאומר שיהיו לי בקבוקים מושלמים בתור כלה, אבל ימי התהילה שלו כנראה חלפו מהעולם.

אני חופפת עם השמפו שאבא קונה, ומשתדלת שיהיה מרכך נחמד. אני מאוד מרוצה מקרליין תלתלים- הוא יחסית זול ודי יעיל. יש תקופות שאני מסתרקת כל מקלחת, יש תקופות שפעם שבשבוע ויש שבכלל לא (כמו עכשיו). אני פעם בכמה זמן צובעת ויש תקופות שבמקלחת תשכב גם מסיכה ואז אני אעשה אחת לשבוע. עכשיו זה לא תקופה כזאת, למרות שבאיזה חור יש לנו בבית את המסיכה של פנינה רוזנבלום, שהיא לא מוצלחת במיוחד.

אני לא משתמשת בקרם, למרות שיש למקרה שאני צריכה שהשיער "יחזיק" ליותר מיום. בצבא, עקב הדרישה המתמדת לקוקו השתמשתי, אבל גם רק שנה עד שנמאס. אני אף פעם לא יוצאת מהמקלחת שהוא מגולגל במגבת (זה רק מנפח אותו יותר), אני סוחטת אותו עם מגבת ושמה קליפס (שלא מחזיק יותר מחצי שעה). זה התחום שאני משקיעה בו הכי הרבה, אבל תסמכו עלי: יש לי המון שיער.

שהתחלתי לקנות סבוני פנים זה היה בשביל הכיף. כל אסון טבע של גיל ההתבגרות פגעה בי: אף פעם לא הייתי רזה כמו שאר הבנות (עכשיו כולן השמינו ואני ממש ממוצעת ), הייתי צריכה לפרוץ מתוך סבך של שיער גוף, הייתי גבוהה לגילי ולא היה לי או לאמא שלי שום טעם באופנה. וחוץ מזה גם פחדתי פחד מוות מאנשים וחשבתי מחשבות שחשבתי שרק אני חושבת אותם, אבל זה קורה לכולם, לא?

אבל החצ'קונים לא הגיעו אלי. היה לי עור פנים חלק ונעים. הפצעון הראשון יצא לו באמצע מחנה ארוך ומיוזע, ומאז הם יצאו אחת לחודש, באים בבודדים או בזוגות (אבל תמיד תמיד במקומות אסטרטגיים). שהתוודעתי לעולם של טיפוח העור נגנבתי- אפשר להפטר מהחצ'קון של הפעם בחודש! וגם התחושה של המי פנים היתה תמיד נעימה וממכרת.

תמיד פחדתי שזה יגיע. אני מכירה את החוקיות שלי- אם יש משהו בדרכי, אני אתקע בו בוודאות. לא יכול להיות שאני בת 17 ואין לי חצ'קונים. אבל השנים חלפו והבעיה היחידה שהיתה לי היא יובש: בידיים, בגב, בצידי האף. קל להתמודד עם יובש. הייתי בת 20 כשהפסקתי לדאוג.

כמובן שאז הם באו. אני אתעלם ממרפי ואאשים את הגלולות שהפסקתי לקחת והלחות הגבוהה באיזור אשקלון. בגיל 20 וקצת, כשאף אחד לא מצפה ממך (כשאתה בתיכון זה ממש לגיטימי להיות מכוער. בדיעבד כמובן), כשהעור של כולם חלק חלק, אני התחלתי להתחצ'קן. לראשונה בחיי היו לי מושבות- במצח, בצידי הלחיים. לא בודדים, קומונה של ממש (שמרית: שמעת? הגיע לי פרק משימה, לפנים..).

זה לא נעים. זה לא יפה. התחלתי להיות אובססיבית קצת לכל העניין. לשטוף פנים פעמיים ביום, למצוא את הסבון המושלם. להנמיך פרופיל בסופר פארם למען תזהה אותי דיילת מזדקנת ותתנפל עלי עם מלאי של מוצרים. הייתי בטוחה שבחורף זה יעבור, אבל זה לא. החזרה לגלולות שפרה מעט את המצב אבל לא העלימה אותי כליל.

זה לא נורא ממש, אבל יחסית לזה שמעולם לא חוויתי את זה, זה לא נעים לי. גם לא הצלקות שעוד לא ברור לי עד כמה הן נשארות. כשהייתי אצל רופאה היא הציעה לי רואקוטן ודי הופתעתי כי בתקופתי השתמשו בתרופה הפצועים הכבדים יותר. סירבתי, גם כי עדיין קשה לי לזהות את עצמי כבעלת עור שמן, וגם בגלל האינפרא (ע"ע) והקיץ המתקרב. נכון לעכשיו אני שוטפת פנים כל מקלחת, וגם בערב/ בבוקר בנוסף (תלוי מתי התקלחתי). כשאין לי כוח צצים עוד פצעים. אני די מרוצה מקלין אנד קליר לשחורים, אבל קניתי את פיור זון הלבן והוא מעולה. הבעיה שהוא די יקר (60-70) אבל לא מעט ראיתי אותו במבצעים ב30-40. עכשיו קניתי סבון אחר כי הוא לא היה במבצע, ויומיים אחרי זה ראיתי אותו ב30 והתבאסתי. לזכור: תמיד יהיו מבצעים! רק תחכי.

פעם היה לי יובש והייתי שמה קרם לחות, אבל היום זה נשמע לי מטורף כמו לצאת לרקוד בגשם עם תחתונים.

אחרי מקלחת (שכוללת שמפו, מרכך, סבון פנים, רגיל ואינטימי), אני מתנגבת, נסחטת, תולה את השיער לייבוש, שמה קרם לחות (כרגע: בבית רגיל של דאב ובדירה של פנינה רוזנבלום שהוא הכי פשוט וטוב, אבל יש סיכוי לא רע שפיתחתי אליהם אלרגיה), מנגבת עם מי פנים. אני לא מתאפרת ביום-יום, וכשאני יוצאת אני שמה עפרון ומסקרה. המסקרה היא חידוש של השנה האחרונה, ואני עדיין לא בטוחה שלמדתי לשים. תמיד אחרי שאני שמה אני חושבת שזה נראה רע ומוגזם ומטופש, אבל אחרי כמה דקות זה נשכח ולפתע נוסף לי חן. כמובן שאף בחור נורמלי ששאלתי אותו בכלל לא שם לב באיזה עובי הריסים שלי, אז עוד לא כלכך ירדתי לסוף הדעת של מנהג זה, אבל בינתיים הוא עוד שם.

אני שמה דאורדורנט (לבן נושם של קרליין. אני מחליפה אחת לשנה כשלגוף שלי נמאס, וכנראה הגיע השעה.. למישהו יש רעיון? ריח נקי, לא מתוק), כמובן. רול. מתבשמת כשמתחשק לי (הבושם האהוב עלי הוא Hugo Boss Deep Red שתמיד גורר מחמאות). תמיד יש לי בליסטקס בכיס ואם אין אני משתגעת. אחרי קרם ידיים אני לא משתגעת, אבל בחורף וזה, ובשבוע האחרון גיליתי שכשהידיים מריחות לא משהו, נגיד מאוכל, אז זה עובד יותר טוב מלשטוף מאה פעם עם סבון.

כמו שציינתי: אלוהים, או הגן הדומיננטי של אבי, בירכו אותי עם שיער שופע על הראש ויותר. זה לא משהו שמביך להסתובב איתו ברחוב, אבל זה דורש הרבה התעסקות. למזלי הקוסמטיקאית שלי היא אשת חיל, וגם די זולה, ואת הכאבים הרבים אני עוד איכשהו מצליחה לסבול רק בגללה. כן, כואב לי נורא! ובגלל שאני עושה כ"כ הרבה, הרשיתי לעצמי את הרגליים לפחות לגלח.

לפני 4 חודשים התחלתי אינפרא, וזה פשוט מושלם. במפתיע זה עובד עלי מעולה, אני רק בטיפול 5 ולא זוכרת מתי הפעם האחרונה שגילחתי רגליים. אני עושה בכל הגוף (למבינות עניין: כל טיפול לוקח לי שעתיים) וכשאני הולכת לטיפול אני הופכת להיות בנאדם מאמין יותר. אני חושבת: הנה אני, שוכבת כאן, קצת מנומנמת, ובמקביל אני נפטרת מהשיער גוף שלי לצמיתות. לא נתפס, פשוט חלום. אם זה יכול לקרות, עם התערבות מינורית ספק חשמלית ספק סולארית של האדם, הכל יכול לקרות! בשלב הזה אני בדרך כלל נרדמת ואז זה בכלל מושלם.

אבל לכו תדעו, זהו ניסוי ראשוני. יכול להיות שעוד שנה השיער שלי יחזור, ויכול להיות שעוד כמה שנים כל העור שלי ינזול ממני עקב מכות אור חזקות מידי. אין לדעת. בינתיים אני מוכנה להשתתף בניסוי ולהעביר את הימים המתוחים שלי עם עור חלק.

(וכל פעם שאני מגלה עוד קבוצת שיערות שנתלבשת- פשוט מרגש)

נראה לי עברנו על הכל, לא? מקלחת יש, חופפת כל יום, עור פנים בהצתה מאוחרת, גבות פעמיים בשבוע, אינפרא על כל השאר.. לא מבינה למה בנות קוראות לזה פינוק, בעיניי זה די מתנח, אבל זה מה שהמציאות מחייבת.

די הרבה יחסית לבחורה שלפני שבוע הגדירה את עצמה גברית למדי, לא? מה לא עושים כדי להריח טוב.

(אוח, ריח, גם זו אובססיה, להריח הכל. בגדים לפני שלובשים, אוכל, חדר, אנשים.. לא יכולה, למשל, ללבוש בגד עם ריח של מישהו אחר. לא חייב מסריח, פשוט ריח. משגע אותי. אבל זה לפעם אחרת כנראה..)