אני בבית, ולא בא לי כלום. לא בא לי לסדר תיק ולא בא לי לנסוע היום ולא בא לי להשאר בבית. בא לי רק לשבת ולראות טלוויזיה כל היום, ורק המחשבה הזאת עושה לי בחילה.

אני לא מוצאת עבודה, ואין לי שום רעיון בכלל לאיזה כיוון ללכת. אני יושבת בראיונות וחושבת לעצמי: את משקרת. את שונאת אנשים. את תשנאי מכירות. את תשנאי שירות לקוחות או להיות פקידה של מישהו. אני מפחדת לחפש עבודה במקומון כי אני מפחדת לשנוא ולהתנכר לכתיבה שלי.

בא לי שהזמן יעצור מלכת או להריץ קדימה כמה שנים, כשאני כבר אדע. אני פוחדת לראות שבכלל לא השתניתי.

אולי המעבר הזה היה מוקדם מידי.

עוד 28 כניסות 100 אלף.