כששואלים אותי מה אני עושה שם בחיפה, אני בדר"כ אומרת שכלום. וכששואלים אותי מה עם עבודה, אני נאנחת ועושה פרצוף עצוב של "עשיתי כמה שיכולתי אבל הם עדיין לא הבינו שאני גאונה".

כבר די נמאס לי מראיונות עבודה. נמאס לי להתלבש יפה ולצאת בזמן ולשלם על נסיעות ולהתפתל מול המעסיק תוך כדי שאני מעמידה פנים כבחורה נורמלית: בטח, אני אוהבת אנשים. אני לומדת מהר. כמה קשה כבר יכול להיות מלצרות? הדרכתי שנים, אני אצליח גם עם מכירות. אין לי שום תוכניות. בטח, התחייבות לשנה, בכיף. במיוחד שאחרי כל השקרים האלו הם פוטרים אותי באיזה תירוץ שהם יכלו גם לברר בטלפון. אולי מעכשיו אני אתחיל לענות לשיחות לא מוכרות מקידומת 04 "מדברת מיכל, אין לי רישיון ואין לי נסיון" כדוגמת הפרסומת הנוסטלגית.

(סליחה אם הפוסט יהיה קצת עילג, אני עוד מתרגלת ללפטופ ומשום מה זה כל הזמן קופץ לי לשורות אחרות).

ובתוך כל הכלום הזה אני קצת שוכחת שאני עובדת. זמנית, אבל עובדת.

מה זה זמנית? עוד לא הבנתי בדיוק. עד כה הבנתי שיש דברים שלאף אחד בהוצאת ספרים הנחמדת הזאת איןכוח לעשות אותם, אז בשביל זה הם כנראה שכרו אותי. עוד לא הבנתי אם זמנית זה אומר שאני יכולה לבוא פעם ב-, שבועיים גג, שעתיים בשבוע או עד שיימאס. אני לא בטוחה מה פחות זמני בי ממלצרית נגיד. אני מקבלת מינימום ואף אחד לא משלים לי מטיפים.

אמנם עבדתי רק פעמיים, אבל עד כה אני אוהבת את העבודה הזמנית שלי. היא שחורה ומעייפת, אבל מותר לה- היא זמנית. אני בתחתית עולם העבודה, אבל זה רק בינתיים. היום הקלדתי במשך 4 שעות וכשהרגשתי שכריות האצבעות שלי מתחילות לאותת לכיוון פנסיה מוקדמת, ביקשתי מהבוס הזמני שלי אתנחתא. הוא חייך והפנה אותי לעבודה שתהיה מושלמת בשבילי: ערימה של בערך 3000 מכתבים למלא, לסגור ולשלוח. ואז הוא צחק ואמר שתמיד מותר לי להגיד לא.

אבל אני בסדר. מה אכפת לי, זה זמני. ואין לי שום דבר אחר. וגם כשסיזיפי אני מסתכלת סביבי ורואה שאני מוקפת בספרים, שזה עדיף על מלצרים שידרכו עליך כל הדרך לכיוון הקופה.

ולמרות ש"הוצאה לאור זה הצד המלוכלך של הספרות" אני לומדת הרבה דברים חדשים. עוד דרך להסתכל על ספר, לדוגמא. או שהנושא "מגדר בתקופת הסכסוך הישראלי-פלסטיני" הוא יותר פופולרי ממה שחשבתי. וגם שאתה לא צריך שירים טובים כדי להוציא ספר שירה.

היום תהיתי מה הבוס הזמני שלי חושב עלי. אם הוא חושב שאני עובדת טובה, יחסית לזמני כמובן. או סתם עצלנית. מה שנחמד זה שלא צריך להיות לי אכפת. היחסים ביננו יכולים להיות קבלניים. מעניין אותי כי אני רוצה להיות טובה, כי זה נחמד שמעריכים אותך, גם לזמן מה. זה טוב לעזור ולהיות חלק מכל זה.

אני גם חושבת שהוא קצת כמוני. לתווך בין ספרים כל היום, לא דבר קל להפגש עם אנשים אחרי זה. אולי גם הוא קצת שונא אדם, אבל ממשיך להוציא ספרים הומניים כי באיזשהו מקום הוא עוד רוצה להאמין בו.

(ודווקא היום כשהלכתי לראיון עבודה, הוא נראה קצת מאוכזב. אמר לי בהצלחה ותתקשרי מחר. אולי זה משהו שמאוד רציתי לראות)

והכי נחמד בעבודה זמנית, זה שאני יכולה לנהל שיחות כאלו

אני: טוב, אז מתי לבוא מחר

בוס זמני: מתי שבא לך

אני קבועה: האינטרס שלי בגדול זה לישון

בוס זמני: אז תבואי כשתקומי

העבודה המושלמת. רק מעניין מה אני בדיוק עושה ומתי זה ייגמר.