פעם בר אמר לי "מטבעם של אנשים להיות מעצבנים לפעמים". ואני כל הזמן חושבת על המשפט הזה. כמה שהוא נכון, כמה ששכחנו שהוא נכון. שאנחנו מוקפים במוצרים ובעסקאות כדאיות ובטלוויזיה רב-ערוצית אבל האנשים סביבנו מעצבנים לפעמים. וזה טבעי. אבל אנחנו מתעצבנים עליהם ועל עצמנו ואף פעם לא מרוצים, תמיד מחפשים יותר. פוסלים מהר.

יש אנשים מעצבנים. לאורך כל ההיסטוריה תמיד היו אנשים שיותר רצו בחברתם ואנשים שפחות. וחיו עם זה. וכמו שהיופי זה לא מה שקבע את השתלשלות האבולוציה ויש כל מיני סוגי פרצופים, ככה גם אופי של אנשים.

(ובכלל אני תוהה אם הבעיה שלי היא שאני גם מעצבנת וגם מודעת. אבל זו לא מחשבה בונה נכון?)