"נפלא לי שאת כאן"

ואני רק חושבת שיכולנו להמשיך לשתוק ואת המועקה הזאת, של הפה הננעל מרוב כל המילים שכואבות בו בשקט, הזאת השתיקה הזאת יכולתי לקחת הביתה. חג שלם. וגם לכאב יש ריבית, אם הוא לא משתחרר מיד הוא רק מתעמק וגדל.

אבל דיברנו. פתחתי את הפה ושאלתי. נזהרתי במילים אבל אמרתי. וזה שינה את כל התמונה (או בעצם עשה אותה בהירה ומובנת)

להבדיל:

זה שאני לא מצליחה לבטא את עצמי לפעמים, לא אומר שאני טועה.

דווקא בדירה השקעתי מאוד, וסידרתי וטיטאתי וגיליתי חיים בין הטמפונים שלי והשבעתי אותם לשמור על הדירה נקייה. זרקתי את הפח ואת כל המקומות שזרקתי אליהם זבל והחלפתי מצעים ומה לא.

ואז חזרתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי בעצם עולה על גדותיו, קטן בחצי מהחדר בדירה אבל עמוס פי 21. ואין לי כוח לסדר.

מבאס.

היום עשיתי את הלא יאומן והתעפצתי קשות בעבודה.

(למזלי לא הזמנית, רק של אמא)