היום בבוקר שקמתי (הרבה יותר מאוחר ממה שנקרא בוקר, אפילו לא צהריים מוקדמים) חיכו לי שתי לאמות ליד המיטה. מאחוריהן היו הרים מושלגים ומאחוריהם הכתב המעוגל משמרית (אבא: איך היא כותבת כל כך קטן?).

'יקרה שלי! Hola Amiga!

מה שלומך? גלויה זו נשלחת אליך הישר מבוליביה באהבה גדולה!

אז מה אומר? 3 חודשים עברו מהר ומצד שני ממשלאט... ובכל מקרה, בערך בעוד חודש וחצי אנחנו מתראות! כמה דברים עוברים על בנאדם ב3 חודשים.. ואת עברת דירה ונכנסת לפרק חדש ואני מתה לעבור אותו איתך! אוטוטו (מי המציא את המילה הזאת?). אני מחכה לישון אצלך בדירה! אבל דיר בלאק, שיהיה נקי. בקיצור רק רציתי לשלוח אליך המון אהבה יחד עם הלאמות האלו.. ולהזכיר לך שאני לא שוכחת.

אוהבת מבוליביה עד ישראל, שמרית.'

לפני שקיבלתי משמרית את הגלויה, שהלאמות רק שכבו צפופות בשקיות ועפו מעל הים בתאי מטען של מטוסי דואר, כתבתי לשמרית בפייסבוק את אשר ליבי. מה שהציק לי באותם רגעים היתה הפריחה המטרידה שהתפשטה בחודשים האחרונים לכל אורך הגב שלי והתנמרה גם על החזה והצוואר. רופאת המשפחה החליטה שזו אלרגיה לקרם גוף ואחרי שהסתובבתי שבועיים יבשה לחלוטין הלכתי לרופא עור שקבע שזו פטריה. זה מסביר את ההתפשטות המוגזמת, וביננו, היתה לי הרגשה שאין קשר אמיתי בין רגליים שמריחות טוב לגב פצוע ופורח. גלויה מבוליביה זה רומנטי אבל האינטרנט זמין, והגיגים שלי יכולים להגיע לצד השני של העולם תוך שניות, אז אני מוצאת את האופציה הזאת הרבה יותר אטרקטיבית. הבעיה בזמינות שלא תמיד יש לך מה להגיד (לדוגמא: פעם הייתי עסוקה ולא היה לי מחשב, כשכתבתי זה היה מעניין, היום יש לי לפטופ ואין לי שום דבר שמחייב אותי בחיים מלבד אלפי הקוראים שלי, שמכירים אותי כלכך טוב ככה שהם יודעים שאם הם יגיבו פה יותר מידי אני אובך ואברח, מה שגם אף פעם לא הערצתי פופ ופוזת האלמונית הרבה יותר מתאימה לי. תודה לכם, ובשבילכם אני אמשיך לעדכן על כל יתוש שנקרה לחדרי. מחויבות לקהל, ככה זה). 

איפה הייתי? הפייסבוק זמין, הפריחה מגרדת והלב הומה געגועים לאורז פרסי מוצלח. חיבור של כל המרכיבים היה מתבקש. חוץ מזה, אני מאמינה שחברות אמיתית היא לא פוטוגנית ומלאת הגיגי חוכמה, אלא דווקא אסאמאס באמצע הלילה עם מסקנה טיפשית מבטאת אותה הרבה יותר בשבילי. ישבתי ערומה בחדר עם הלפטופ על ברכיי ושמרית היתה הראשונה שעלתה לי בראש. זה לא סוטה כלל וכלל, הפתרון לפריחה הוא (היא?) משחה שאני צריכה למרוח על האיזור הנגוע אחרי המקלחת ולתת לו להספג בעור באוויר הפתוח. העובדה שהאיזור הנגוע הוא לא אחר מהציצים שלי (בדיחה חולנית של אלוהים להשאיר אותי לא זמינה לסקס דווקא שאני עוברת לגור לבד) יוצרת סיטואציה מביכה מאוד. זה נחמד להביט בגופך העירום במראה לכמה זמן בדרך למקלחת או בחזרה, אבל להסתובב בחדר 10  דקות? אי אפשר להיות לבד עם הגוף שלך כלכך הרבה זמן, אחרי כמה דקות מצטרפת גם הגרביטציה, אם הזמנתי אותה ואם לא. גם העובדה שאני גרה עם שותף, שהוילון שלי שקוף כמעט ושבין המרפסת המשותפת שלנו והחדר שלי מפרידה דלת זכוכית רק מוסיפה אש למדורה הלא נעימה הזאת. אז באותו ערב שישבתי בדירה וחיכיתי שהקרם-נגד-פטרת יעבור כבר את גזרת האפידרמיס והתפללתי שהשותף שלי לא יגיע הביתה פתאום, שמרית הרחוקה היא הראשונה שעלתה לי לראש.

רומנטי או לא, שמרית שמחה לקבל ממני מייל. והרי יותר מטרקים ואת מי היא פגשה מעניין אותי הסיפורים הקטנים האלו שאנחנו תמיד אוהבות לשתף ביננו. כיף לקרוא את מה שהיא כותבת ולזהות בין השורות מתי היא שמחה ומתי לא. לאחרונה היא נשמעת הרבה יותר טוב וטבעית, ואני ומאיה מקוות שהיא תחזור מהטיול הרבה יותר זורמת.

בדיוק שקראתי את התשובה שלה מאיה התקשרה בתואנה שהיא לא זוכרת איפה היא חנתה, וכבר 20 דקות היא עושה סיבוב באותם שני הרחובות. לא הצלחתי להתרכז ולקרוא אז החלטתי שבמקום לדבר איתה אני אקריא לה. בסוף המייל-מכתב היא פצחה בצעקת שמחה כי האוטו נמצא.

ואתמול שהמשפחה שגעה אותי בעוד ליל סדר מעיק והרגשתי שאני לא יכולה יותר, פשטתי את השמלה היפהפיה שלבשתי לסדר, שמתי ג'ינס וחולצה לבנה והלכתי למאיה. היה 1 בלילה, אני בדיוק סיימתי לבכות איזה חצי שעה (מה לעשות. אף אחד לא יכול להגיע כלכך עמוק כמו המשפחה) וכל מה שרציתי היה ללכת למקום אחר. סימסתי למאיה ולרותם, מאיה ענתה ראשונה. לקחתי את הלפטופ והלכתי אליה. לא רציתי לדבר אבל ידעתי שאם הייתי רוצה יכולתי. היא פתחה לי את הדלת, המשפחה שלה שעוד היתה ערה אמרה לי שלום (אבא שלה צחק עלי, כרגיל), עלינו למעלה ועשינו את מה שבאמת רציתי לעשות: ראינו Glee. וזה באמת מה שיכל הכי לשמח אותי באותו רגע.

אחרכך ראיתי שרותם שלחה לי הודעה אם אני רוצה עוגה.

לפעמים אני נורא אוהבת את החברות שלי. גאה בעצמי שהם מי שנמצא לי בחיים ובמה שפיתחנו בקשרים שלנו.

חג שמח