אני כל הזמן מילים מילים מילים אבל אף פעם לא נותנת לגוף משמעות. או לא נותנת לו מספיק משמעות, אולי רק בדיעבדית כזאת. דברים באים בגללו ולא ממנו. הייתי צריכה להדרים ממש הרבה כדי להבין את זה. שאני כל הזמן מתעסקת בנפש, יורדת עוד ועוד פנימה, וזה טוב כנראה, יש לי יכולת צלילה נשרית ממש כשמדובר בלהבין אניגמה אנושית, אולי זה לא כלכך טוב לפעמים, אבל ביני לבין הגוף שלי יש קצר.

שכבתי על ספה וקראתי, הרגליים הארוכות שלי הסתרגו עליה למעלה. "כמעיין המתגבר" זה באמת ספר חובה, ממש מעניין, מאוד הדברים שמעסיקים אותי עכשיו, אבל כשאני לא קוראת לא בא לי לפתוח אותו בכלל וגם כשכן העיניים שלי קוראות הווארד רוארק אבל חושבות על דברים אחרים. אני מביטה על הרגליים שלי, באמת נכס ברזל, ארוכות ורזותאני במידה הנכונה. חושבת:

יש לי מלא גוף. המון. המון שיער והמון רגליים,  יש לי בטן רחבה שלרוב אני מתרעמת עליה, בעיקר כשאנחנו מתלבשות, אבל הרבה פעמים אני מגניבה אליה מבט ואוהבת אותה. שלמרות שאף אחד לא אמר מעולם, זה קצת סקסי בטן רחבה כזאת. ויש לי כפות רגליים עצומות, שלפעמים עם מכנסיים צמודים וסנדלי שורש אני מקפלת את אצבעותיי בבושה (מידה 41, כמו מיכל מ"בשבילה גיבורים עפים"). אבל כשאני הולכת יחפה, ואני הכי אוהבת ללכת יחפה, והיחפות הזאת אוכלת את הרצפה.. אני לא מוצאת מילה מתאימה לרגעים הנעימים-מהירים האלו שהרווח בין העור לרצפה מצטמצם ונסגר, שהאדמה הזמנית ממלאת את הרגל שלי.. אני אוהבת ללכת יחפה ו"לראות" דרך הרגליים, לאמוד את הקרקע שאני הולכת. מצחיק לקרוא לעור דק, הרי שנים של יחפות הקשו בו מרקם אחר, אבל עדיין, בעיני הלעומתיות, כל המשקל שהוא סוחב עליו (לא בקילוגרמים, אלא המסה שאני סוחבת על עצמי, שהיא עצמי. וכשאני מתאכזבת אני משתמשת גם בצעדים הכי פשוטים כדי להטיח את עצמי ברצפה).

וזה לא העניין. איכשהו רק התחלתי לכתוב וכבר התחשבנתי עם עצמי. יש לי גוף נפלא, למרות כל הלמרותיות והלעומתית והכמעטיות והנוסטלגיה. הוא בעל נוכחות. לא מעט עמדתי ליד בנות שהן בגובה שלי אם לא יותר, ובכל זאת נחשבתי להכי גבוהה. תמיד חושבים שאני בוגרת יותר מגילי, בהפרשים מגוכחים, תמיד חושבים שהחזה שלי יותר גדול ממה שהוא באמת (והחזיות שלי לא מרופדות בכלל). תמיד נכלמתי מזה (לא מהחזה בכל אופן), הרגשתי ענקית (טוב, משום מה כל החברים שלי מתחת ל1.60), אף פעם לא השלמתי עם זה. עם הנוכחות של הגוף שלי. תמיד אני מכווצת, מנסה לכנס כמה שיותר אל תוך עצמי. להכנס לחבילה מתאימה יותר לגילי.

לפעמים אני מדברת והקול שלי נעלם בדרך או שלא שומעים אותי בעצם. אני מארגנת את המילים מהר מאוד בראש, אבל הלשון שלי לא עומדת בקצב ואני מגמגמת. תמיד התבדחתי על העובדה שאני מגושמת (ואני מגושמת ברמה פנומנלית), ואני  עוד מתבדחת. אבל ממה הוא נובע הגישום הזה? הרי זה לא סתם. יש קשר בין הקצר יד-עין שלי, לבין הקושי שלי לרקוד (צעדי ריקוד) לבין העובדה שאני נתקעת ללא הרף לדברים לגמגום שלי. אני שולטת בנפש בצורה מושלמת, לפחות יכולה להגיד איפה צריך ללחוץ כדי לגרום לי לעשות ככה וככה, אבל אני לא תמיד מצליחה להגע למחשבה לסוף של האצבעות. למלוא הסיבוב של המפרקים. לגמישות הרצויה.

היה הרבה מגע בהאנגר. זהו פסטיבל שסובב סביב האדם והאדמה. נשנעתי על הרבה אנשים והם נשענו עלי, ראש אל ראש, גב אל חזה, לפעמים אפילו הרגליים שלי, וכל הגוף גם, היה באוויר. הרחתי הרבה גופים ולא נרתעתי מהחריפות של הזיעה שלהם. אבל המפרקים שלי שרטטו על הגוף שלהם חוסר בטחון. והם לא היו אמורים לשרטט, הם היו אמורים להיות נקודות משען. זה לא חוסר בטחון שאני צריכה לפתור בראש כמו משוואה באלגברה, זה חוסר בטחון ממשי. הגוף שלי לא בוטח בי. ובצדק. הוא לא עושה מה שהמוח שלי מורה לו, כי הוא לא חושב שהמוח שלי יודע מה הוא רוצה, לאן הוא מתכוון להוביל אותו. אותי. זה נכון. אני יכולה להקסים בבלבול שלי הרבה אנשים לתקופות, אבל הגוף הוא חומר, הוא נועד בשביל שיעשו בו, שיחיו בו, הוא צריך דברים. ואני בוחרת להמשיך להתקל בדברים ולשאוף מסיגריה בדיונית ולצחקק על זה במבוכה. אני לא דואגת לו.

(כמו שהנער מ"בגוף אני מבינה" שואל את הגוף שלו אם הוא שלם איתו. ואף פעם לא שאלתי אותו את זה, רק את עצמי שאלתי ובו הטחתי ואמללתי וכעסתי בגלל מציאות שהיא צירוף של גנים ובחירות שלי.)

לא מעט אני עומדת מבולבלת מול העולם. יודעת שאני הרבה דברים נהדרים שלא מצליחים להותיר חותם במציאות. אני נהנית עם אנשים אבל הם לא מתקשרים אליי בחזרה, אני הולכת לראיונות עבודה ולמרות שאני מושלמת לתפקיד הרושם הראשוני עושה את שלו. אני נמצאת עם שלל אדם שמחפשים בעצם רק עיניים ולב וחום גוף אנושי אחר, אבל אני לא מצליחה להיות נינוחה: הגוף שלי מתקשה והפה משתתק וכל דבר מתגלגל ממנו כמו כדור מרובע, נופל לרצפה ועובר לאט מצד לצד, דפנה לדפנה עד שנעצר ואף אחד לא מבין מה אמרתי.

תמיד כעסתי על המרחק בין החלום למציאות, אבל אף פעם לא הבנתי שהמציאות היא לא רחוקה כמו שאני חושבת שהיא, היא לא הרווח/קו המפריד ביני לבין העולם. היא מתחילה הרבה לפני זה. אני יושבת בתוכה עכשיו ומקלידה (שזו, אגב, המיומנות הפיזית הכי טובה ומדויקת שלי).

בזה אני רוצה להעמיק עכשיו. אני רוצה ללמוד את עצמי מחדש. אני רוצה להרגיש ברמה המקסימאלית את האיברים הפריפריאליים שלי. אני רוצה לדעת לשלוט גם על השרירים והמפרקים הזניחים ביותר. ואולי לא, אולי גם השימושיים בצורה בינונית זה נקודת אופק לא רעה.

אני רוצה מיומנות בגוף שלי. לא לגעת בהיסוס, ללמוד לאחוז את היד הזאת. אני לא מרחיקה ממני אנשים בגלל איך שאני נראית או מתנהגת, אלא ברבדים יותר סמויים. יותר סמויים מריח גוף או צלילים שכלבים שומעים.

ההאנגר היה התחלה, כי הוא היה טעימה של קצות אצבעות הרגליים, של העור שעל העורף. ואני לא יודעת איפה לחפש כלכך, חשבתי על מדריכי שיקום בתנועה אבל יהיה מוזר פתאום לצוץ בין כל הילדים האוטיסטים והבחורות האנוסות. וזה גם לא יכול להיות בקבוצה, לפני שאני רוקדת סלסה או קונטאקט אני צריכה ללמוד קודם לבד. אני צריכה גופולוג.

אני מניחה שלהתחיל את זה בלסגור את הלילה בבוקר של יום עמוס להפליא ורועש להחריד זה לא התחלה נכונה, אבל לא תמיד יש התחלה נכונה.

לילה טוב.