אני אוהבת שאני יכולה להרשות לעצמי באותו היום, באותו הערב אפילו, להיות בשיעור אנשים-חילוניים-שזורקים-אנדקדוטות-על-התנ"ך, עם כל מה שכלול- לחזור הביתה אפופת הרהורים ואף קפוא, וכמה שעות אחרי זה לרקוד כאילו לא אכפת לי מכלום (עם גרביונים סגולים וכל מה שכלול בזה).

אני אוהבת ללכת יחפה בעבודה. אני אוהבת שכל העובדים (כלומר, שלושתינו) הולכים יחפים בעבודה.

(אני לא אוהבת את זה שלא קמתי לעבודה)

אני אוהבת חומוס.

התעצבנתי על מישל לא מזמן, על כל הפוסטים הפוסט-אורגזמתיים שלה. היי, רציתי לרטון לה, לא בשביל זה פתחנו בלוג.

בעצם, לא בשביל זה פתחנו בלוג?

אני עוד לא רוצה בנזוג, בטח לא עם הנסיעה לממלכה המאוחדת שיושבת לי מאחורי האוזן ברגעים הקשים (בעצם עם הכרזה זאת לא הייתי אמורה לפגוש את אהבת חיי?)

כל אדם שתולה בי עיניים מעוניינות גורם לי לתחושת בחילה אוטומטית, העור שלי נעטף באל-תגע-בי וכו' (אני תוהה לגבי מה שפיטר אמר, אם העיניים התלויות היו 'מעל הרמה שלי' הצמרמורת היתה מהנה). אני באמת חושבת על זוגיות ואני לא רוצה.

אבל הגוף חושב אחרת. בלילות הוא מתקמר לאחור, הראש מחפש שקע כתף לנוח בתוכה. כל המסה הגדולה שלי, מטר-שבעים-שישים-ושבע-קילו-בימים-טובים, זו שבימים מתוקנים אני מותחת אל-על, מישירה עיניים ומרימה את הסנטר, פתאום רוצה להתקפל כולה, כמו שמקפלים קצפת לשוקולד, לתוך גוף אחר.

לא סקס, טהור מזה: חדוות המגע המהוסס הזה, אצבעות שירה גבריות שנפלאות מגוף אישה. נשיקות ילדותיות על הבטן. נשיקות פתאומיות על האף. שהמגע הוא עוד דרך להכיר.

אבל גם הגוף בוגד בי, מבשם אותי בזרזיפי צרעת קלילים: עליתי עוד קילו והחזה שלי עדיין פורח, אני פצועה חשאית והלשון שלי כנראה פתחה אלרגיה לבני אדם, כי כל פעם שאני מוקפת באנשים היא מתנפחת ולא מתפקדת כמו שצריך. אין דבר פחות מושך מבחורה עילגת למדי (בהנחה שלא כזו בדיוק אתם מחפשים, ואז ביי).

כבר חודש אני גרה פה ואת המיטה חלקתי רק עם מאיה. (למרות שהתחילה איתי קשות בחורה אחת במסיבה, והרי כל הזמן מתחילות איתי בנות. אולי אני בעצם לסבית אבל עמוק מידי בארון מנגנוני ההגנה?)

קיצר מבאס.