אני מרגישה שכבר הרבה מאוד זמן אני עושה הכל לא נכון. הרעיונות שלי כבירים, אבל אני מפספסת בעיתוי, בבחירת המילים, בדרך ההגשה.

חודש בחיפה. עוד לא מצאתי עבודה אמיתית. עוד לא מצאתי חברים או מסגרת. עוד לא הזמנתי בחור לעלות לדירה.

אני מפחדת לא לחסוך מספיק כסף בשביל בריטניה. אני מפחדת למצוא את עצמי בורחת לבריטניה.

אני רוצה לכתוב. אני שונאת לכתוב. שנים שהכתיבה היתה לי שנורקל בעולם שלא הצלחתי לצוף בו (רק חרא צף), אבל היום היא מפחידה אותי. היא מעיקה מעל כתפי כמו דמותם המשתופפת של הורי: קיומם מזכיר לי אותי, אני לא רוצה להיות כמום אבל הישות שלהם מנומרת לא רק בעבר שלי, אלא גם בהווה ובעתיד.

באמת לא ציפיתי לכלום. אבל חשבתי שיהיה אחרת.

היום קיבלתי משכורת ראשונה, מהעבודה הזמנית שלי. יותר ממה שציפיתי.

הוחמאתי (סיכמנו על פחות, אם הוא שילם יותר כנראה שהוא מעריך אותי) והוא אמר לי: אל תתפשרי על פחות.