אני מצפה יותר מידי מאנשים. גם בדברים הקטנים (תענו לי, תהנו לי, תפגשו איתי בהתרעות של שניות) וגם בדברים הגדולים. יצאתי עם כל מיני חבורות אנשים בשבועות האחרונים ואני כל הזמן חושבת: משעממים מידי, נהנתנים מידי, שמאלנים מידי, טיפשים, יותר מידי תלאביביים, לא אכפת להם בכלל, מתייחסים לחיים בתור עסקה.. והרשימה נמשכת.

אני לא פוסלת אנשים. אחד אחד אני אוהבת את רובם או חלקם או לפעמים. אבל ביחד.. כבר שנים שלא היתה לי חבורה, ויתרתי על זה באמצע התיכון. תמיד בכיתי על זה (זה מבאס בסופי שבוע ובל"ג בעומר), אבל בשנה האחרונה הבנתי שזו אני, ואני לא בנויה לזה. אני סנובית מידי. ויותר נוח לי להופיע פעם ב- ולהעלם לכמה חודשים מאשר להיות עם אנשים שאני לא בהכרח אוהבת.

והנה הבעיה. אני מצפה יותר מידי מהחברה האנושית. אני שוכחת שאנשים הם לפעמים שונים ממני או דומים בחלקים הלא טובים, או לפעמים מעצבנים. יש לי נטייה תמיד להיות אחרת, אני אף פעם לא מספיק משהו ואנשים הם לא מספיקים בשבילי. צריך להפסיק להיות לי אכפת.

תרקדי כמו שרמוטה אם בא לך, גם אם כולם מסתכלים עליך במבטים זקנים. תתעמקי במשהו שבא לך להתעמק בו גם אם המושגים לא בהכרח שגורים בפיהם של האנשים מסביבך.

אבל לאו דווקא. אם אנשים שוקעים בסיפורים משעממים, וול, זה לא נורא כלכך בעצם.

מוזר שאני כותבת את זה דווקא היום. כאילו, אני מבינה, אבל חשוב לי להגיד שהיום היה לי מקסים. התלבטתי בין שני הזמנות, הייתי עם אנשים באמת טובים שאני באמת אוהבת, לבשתי שמלה שאני מרגישה בה הכי נשית ויפה, צחקתי חיבקתי דיברתי, אכלתי עם הידיים אבל לא יותר מידי (מבלי לשים לב בכלל, פתאום אחרי כמה שעות הבנתי שאני לא 'מפוצצת' כמידי ארוחה). זה היה אמנם אחת מאותם חבורות הבלחה, אבל הסתכלתי על עצמי מהצד והרגשתי נחת.

ואתמול בערב חשבתי שאני צריכה לתת לאנשים סביבי יותר מרחב. יותר להיות לבד. להצליח לסבול כל מיני דברים קטנים כמו התלבטויות, הליכות ארוכות, רגעים קשים, החלטות.. לכתוב הרבה, אבל להצליח ליצב את היציבה גם מבלי להזניק את כל המכרים שלי על שטויות.

אומרים שמשיכה באוזן עוזרת. אני קמה מחר מאוד מוקדם.

יום עצמאות שמח  (פתאום חשבתי: עצמאות! זו המילה! ושוב התגנבה לליבי הנחת)