אני לא צופה קבועה של ארץ נהדרת, אפילו פחות מזה: לפעמים אני קולטת קודם את הסלנג ורק אחרכך מקשרת לעלמה זק כזאת או אחרת. אבל כשיוצא ואני בבית ולא בדיוק מתקלחת או מחפשת מה לעשות, אני נהנית לרבוץ מול הטלוויזיה ולהשתעשע קלות. בדר"כ זה יוצא בפרק פתיחת וסוף העונה, שזה אחלה כי בכל הפרקים באמצע הם ממחזרים את אותם הבדיחות.

ארץ נהדרת מזכירה לי את ליצן החצר. לכולנו היה אחד בכיתה: הילד שתמיד יגיד את ההערות הקצת צפויות, שהוא קליל וקליט, כולם אוהבים אותו כי בעצם הם חושבים שהם מתוחכמים יותר. ברוב המקרים הוא כנראה חכם יותר ופשוט לא מספיק בטוח בעצמו כדי להגיד את מה שהוא באמת חושב.

ככה גם ארץ נהדרת. היא משלבת בין הכותבים הטובים בארץ לשחקנים בעלי מנעד דמויות רחב ואחרי התוכנית אתמול אני גם אשבח את המאפרים. להפוך את אלי פיניש לאביב גפן זה אתגר. אבל סאטירה נוקבת היא לא. עיניה פקוחות אבל היא מעדיפה להמנע מעימותים מיותרים ולהשאר בתחומי הקונצנזוס: לחרצף דמויות בולטות בנוף הישראלי.

כמו שאמרתי, אני לא צופה קבועה, אבל התוכנית אתמול הפתיעה אותי. חריפה היא לא היתה, אבל צרבה קלות. אח שלי צחק לידי והאמת שגם אני, אבל אחרכך רציתי מאוד לדבר עם זה עם מישהו והוא המשיך לדרכו והעביר ערוץ.

ואני רוצה לדבר על זה.

על ממשלה מנוונת ששוכחת שהיא הרשות המבצעת, ומעבירה את כל ההחלטות החשובות לאנשים אחרים. שמעדיפה להתעסק בדעת קהל ולא בהנהגה שלו. על שמאלני ארצנו שבאמת מעדיפים להפגש בכיכר בשביל קפה ומאפה, ומדוושים ברחבי תל אביב, כי ירוק זה יותר פוטוגני מכל דיעה מורכבת ואת המאבקים הם שומרים לשעת פייסבוק מאוחרת שם ימצאו קתרזיס וילכו לישון.

על אנשי תרבות שמביעים דיעה רק על המין השני ופוליטי בשבילהם זה להתעצבן על גלעד ארדן. שמעדיפים לחפש את עצמם בארצות קרות יותר ושפה עגולה יותר וכל דבר רחוק יותר מאשר פה.

כמובן על דור הפייסבוק, בו אתה חבר של אנשים שאולי אתה מתעב רק תמורת האפשרות להציץ להם בחיים מתי שרק תחפוץ. שבו מביאים מצלמה לכל מפגש (כדי להוכיח שיש חיי חברה) ומתעדכנים באופן תדיר בחייהם של אנשים קרובים ורחוקים.  כולם יפים ושייכים לקבוצות חברתיות זניחות. עזבו אתכם אהבה, קרבה, שייכות- אול יו ניד איז לייק. אישור חברתי במרחק הקלקה. פעם מסקנות היו נבנות לאורך זמן: שיחות, אירועים, מחשבות ארוכות.. היום אם זה קליט לייקקתי ועברתי הלאה. זה בקושי מותיר חותם.

עכשיו כבר אחרי חצות, אבל כשהתחלתי לכתוב את זה היה האחד במאי. אני לא יודעת מי מכם שמע על חג הפועלים (אפילו בגוגל התעלמו), אבל הוא חשוב ומרגש כל שעל שנה מחדש. לפני 120 שנה הפגינו איגודי העובדים (שאז היו אסורים על פי החוק) על מנת לקצר את יום העבודה ל8 שעות בלבד בתואנה שעבודה צריכה להיות חלק מחייך ולא לתפוס את כולה. אני מניחה שהמציאות התעסוקתית של רובנו לא נראית כמו סצינה מהסרט "זמנים מודרניים", וחייב לשאול איפה היינו לולא המאבק הזה? ואיפה היינו לולא מאבקים אחרים?

השבוע פגשתי הרבה שמאלנים. אני רוצה להאמין שלאט לאט השמאל בארץ מתחיל להתעורר. השמאל הלאומי הפגיש אותי עם שמאלנים אחרים, אמנם בתוך אולם הרצאות, אבל עדיין. כן, אנחנו מבולבלים מבחינה מפלגתית, אבל נמאס לנו להיות נבוכים שאנחנו שמאלנים. נמאס לקרוא עיתון ולהתייאש, נמאס לתפוס את החיים בארץ מבחינה לינארית: אנחנו כאן לנצח-נצחים, אבל משהו בראש לוחש שאולי לא. נמאס מהניוון מהרקבון שהשמאל היה בו, השמאל הנינוח שמשאיר את בלהט והבערה למקרים אחרים, לאנשים אחרים. שישבו בשישי בערב ויראו ארץ נהדרת ויצחקו נורא ובפרסומות יעבירו לערוצים אחרים.

אני עוקבת אחרי האחד במאי כבר 6 שנים, וכל שנה הוא החגיגות גדלות ונהיות מורגשות יותר. בכל הערים הגדולות בארץ נערכו תהלוכות ליום או יומיים, ארגונים שונים ומשונים צועדים בו, כחולים, אדומים, שחורים וירוקים. תמיד מלווה אליו ארומה עצבנית ולפעמים אני קצת שוכחת שזה חג. לאמוד את השוני מ1886 ועד היום, אמנם היו ויש רגרסיות אבל עברנו כברת דרך. בורידים שלי זורם מקצתו של דם הפועלים: אבא שלי היה חבר הסתדרות רוב ימיו ואמא שלי גדלה בבית של אחות טיפת חלב. כל שנה באחד במאי הן היו לובשות את השמלה היפה שלהן ויוצאים לחגוג ברחובות. מחד אני רוצה להאמין ולקוות לימים כאלו של חגיגה שמחה ופחות ביקורתית, מאידך גם בפסח חוגגים שיצאנו ממצרים ואנחנו עדיין משועבדים רק בדרכים אחרות. והשנה צעדתי עם הרבה אנשים שהכרתי בחודשיים האחרונים ממסגרות שונות ממש (כולל הבוס שלי ומשפחתו) וגם עם אנשים שלא הכרתי בכלל, ולמען האמת הם גם לא הכירו את החג עד שהבינו שהם פועלים ושהפתרון היחיד לבדידות הנוראית הזאת הוא האיגוד. וזה מרגש ומשמח נורא.

יש עוד כברת דרך ארוכה. חג שמח.