שום דבר בעולם לא שווה שאני אבכה בגללו, וזה לא משנה אם אני בכיינית או אשל חייל אמיצה. ואני לא מוכנה לעמוד במשמרת ולא להצליח לחייך ללקוחות כי רק בא לי לקבור את עצמי.
ואני לא מוכנה שיתייחסו אליי ככה בחיים, ובשביל השכר הזה אני בטח לא אתאמץ חזרה.
אז אני מתפטרת מארומה (וממש מצטערת שלא אמרתי להם את זה באחת הפעמים שצעקו עלי, כמו "תראה עם מי אני צריך להתמודד פה" שהבוס שלי סינן ללקוח כאילו מבלי שאשמע), וכבר התקבלתי לעבודה אחרת, אולי גם מחורבנת אבל לפחות יש בה עמלות.
(למרות שאני פוחדת שמכירות זה באמת לשים את הנפש על מצב רקבון)
וגם היום עמדתי לכמה זקנים באוטובוס ועזרתי לאחד מהם לאסוף תפוחים שהתפזרו וכולם חייכו אליי ועזרו לי למצוא את התחנה הנכונה, גם שני הזקנים הנרגנים שרבו מהרגע שהתיישבו אחד ליד השני, ובכלל כל האווירת השרדות הזאת באוטובוס שאני תמיד קולטת מזקנים, אז קמתי, מה יש, הברכיים שלי בריאות לחלוטין בשלב זה של חיי. ובאמת כולם חייכו אליי וגם לעצמם.
אז זין על שירות אנשים ושירות לקוחות, וכל החרטה הצרכנית הזאת ששמה קירות ביננו. איך הגענו למצב שאנחנו אוהבים שאנשים משרתים אותנו? אותו מצב שמעמיק את התחת שלנו בכסא באוטובוס ואת העיניים בחלון כדי שלא יסתכלו בהן. זה טיפשי ולא פייר. בשבוע האחרון חייכתי המון וחייכו אליי בחזרה, ומי שלא חייך (אהמ רשת קפה כלשהי) שילכו להזדיין. אני באמת לא צריכה את המינימום הזה.
ולמרות הכאב גרון שקמתי איתו היום וההתחממות הגלובלית שחנקה אותי בחוץ, לא אכפת לי. זה הולך להיות יום טוב. וגם סגרתי כפתור במכנס שכבר שנה לא הצלחתי לסגור, ואפילו לא ניסיתי, אז מה רע. נחייך.