היום ישבנו אחרי האוכל, אני שרועה על הספה והרגליים שלי עליו, עצמנו עיניים ושמענו את 'הללויה' של ג'ף מהפלאפון ששכב לי על הבטן. והבטן קצת בלטה אחרי הארוחה ומכוח הכבידה של ההשָׂרְעוּת, וחשבתי על הקולות שבוקעים לי מהבטן ופתאום דמיינתי תינוק בבטן הגדולה הזאת.

וחשבתי עלינו שרועים על ספה אחרי האוכל ומשמיעים שירים כנים ועצובים לתינוק שיכל לגדול לי בבטן עכשיו, שיכל לפרוש את גפיו הקטנות בגוף הגדול שלי, ופתאום הרגליים הארוכות וההשיער ושמץ החזה שקצת חשפתי היום, הכל סתמי בלי זה. 

ופתאום הרגשתי נורא בודדה וחסרת טעם, לראשונה מהסיבות האלו בעשרים ומשהו שנות קיומי, והשיר נגמר ולא היה מציאות שונה ממנו בעולם, וקצת רציתי לבכות.

(ובכלל מציאות שונה, הרי עוברים עלי ימים חמים ונהדרים, כלכך פשוטים שאין לי מה לכתוב. מאיפה זה בא עכשיו?)