איזה טיפש אתה. אתה לא יודע שמתקרבים אלי ככה אני מתרחקת? אני מחייכת במבוכה ולוקחת צעד אחורה? ואיך אתה מעז לפתוח לי את הדלת בלי חולצה? ואיך התחת שלך נראה יותר טוב שאתה תפוס? למה זה מבלבל אותי בכלל?

אתה בכלל מבין שכל המחמאות הקטנות האלו היום רק העציבו אותי עוד יותר? כי אתה אומר לי את כל הדברים האלו ואני חושבת לעצמי בראש "נכון! אני באמת ככה! אני באמת כל זה!", ואחרכך אני עולה על רכבת, נסיעה ארוכה, חוצת ישראל, ומתחילה בספורט הלאומי שלי, הלא הוא החלפת מבטים עם זרים בתחבורה ציבורית. (בעצם, אם אני רק מתאמנת ולא יוצא מזה כלום, זה אומר שאני טובה בזה?)

ואני מחליפה מבטים היום עם סטודנט עם סנדלי שורש ובחור עם חולצת פולו, ואחרכך עם אישה מבוגרת ששנינו עייפות מידי בשביל להסיט את המבט ובוחנת אחת את השניה לאורך כל הנסיעה, בתום לב. עכשיו אני נזכרת שבבוקר גם החלפתי מבטים עם איש עסקים שהביט בלפטופ ובי לחלופין עד שנרדמתי וקמתי בדרום.

(אין צורך להגיד שההחלפה היא למטרות בירור משותפות ואינה חייבת להיות רומנטית, נכון?)

בתל אביב עולה בחור חתיך, מתלבש בצורה קצת מודעת לעצמה מה שמרתיע אותי אצל בנים (גם אל הלבוש שלי הם יהיו מודעים ככה?). הוא עולה עם חבר, מבוגר יותר, בטח מכר של המשפחה. אני משהה את המבט לעוד כמה שניות והוא מבין ומחייך. כמובן שמהרגע הזה אני משתבללת ומתחילה לעשות דברים מוזרים כמו להביט בחלון במבט נוגה ולכתוב במחברת שלי. (מה שמושך בחור אחר שישב מולי, ערבי למרות שזה לא קשור לסיפור, לשאול אותי "את קוראת, הא?" כשהוא מצביע על הספר שלי, ואז לנסות להרשים אותי עם סיפורים על מפעל לייצור מתכות ונסיעה במהירות כפולה מהמותרת, ללא הצלחה כמובן).

ואתמול גם התחלתי עם בחור איפשהו וקצת הבכתי אותו (אם יש לו טבעת על היד, הסיכויים שהוא נשוי הם גבוהים למדי, נכון?) ואחרכך בנות מהעבודה החמיאו לי שאני חברמנית, ובלב צחקתי כי מעולם לא כינו אותי כחברותית, בשום שיחה שהייתי בה או לא. וזה שימח אותי למרות הפאדיחה.

ואני מספרת לכם את כל זה כי אני רוצה בעצם לסתור את עצמי. אולי לא היו דברים מעולם? אולי את הכל אני ממציאה? את כל התחלופות מבטים וסיפורי סינדרלה, ובחורים מקסימים עד עמקי נשמתם שבוהים לי בחזה? חשבתי על הבחור האידיוט הזה שכתבתי עליו בתחילת החודש, שמשלב מאוד מוקדם ידעתי שהוא לא רציני ושגם אני לא, וגם לא נפתחתי אליו (מטאפורית) כי ידעתי שזה סתם, אבל את הסיפור המשכתי לספר ועם השאלות המשכתי להתלבט למרות שכבר ידעתי. פשוט הייתי צריכה משהו להתעסק בו.

ובעצם הכל בראש שלי, בצבעי הספקטרום האוטיסטי. אני רואה את מה שאני רוצה לראות. הרי הגיוני שבחור שהתחיל איתי במסיבה כבר שכח את נסיבות פני ומאז התחיל עם עוד שמונה. והרי הבחור שהתחלתי לשוחח איתו ברחוב ואז ברחתי, הוא מזדקן ומוזר, וגם קצת מסריח.

אבל מה יש לי מלבד ההזיות המתוקות? הרי את הפאבים והמסיבות אני בכלל לא מחשיבה, מה הסיכוי שתגשו אלי ותחשבו "וואו, בטוח אפשר לדבר איתה עוד ועוד", הרי כל מה שהולך שם, סתם מחמיא בקטע שטחי. והאנשים הרציניים ברחוב, הם מעצבנים אותי ואני לא מצליחה שלא לשתוק איתם. לא מבחירה. שלשום ישבתי בפאב עם בירה ומחברת וכתבתי דברים חשובים וחדים לעצמי, ואז חבר בא וישבנו ודיברתי והוא נדהם, "כמה שאת בוגרת יחסית לגיל שלך" וכו', ואז באו אנשים והתפוגגתי. חיוך, פה, נעלם, דברים לא מצחיקים, ביי.

זה לא פייר, אני אמורה להיות שנונה, לא?

אני רוצה להרגיש יפה ומושכת גם כשאני מוסתרת מאחורי בגדים ומשקפיים. רוצה להתרעם על המציאות ואז לדבר על תוכניות טלוויזיה, שיפסיקו להעיר לי על חוסר התאמת הבגדים או על הסנדלי השורש או על הציפורניים. אני מכלול, רבאק, ואני חמודה. משוגעת, אבל חמודה.

ואז אתה יושב ואומר לי (בכלל מי הספיק לנשום) את יפהפיה וחכמה וצוחק מהבדיחות הגסות שלי ומחמיא לי שרזיתי אבל שאני לא חייבת, ותמיד שאני איתך אני חושבת "אתה צודק. וגם זה שאני לא רוצה אותך, זה לא אומר שבחור נורמלי אחר לא יראה בי את כל זה" ואז אני עולה לרכבת ו3 שעות נסיעה אני קמלה לעצמי ונאדה.

(מה שניסיתי להגיד שאני בשלה לזוגיות, אבל כנראה שאף אחד שם לא מוכן לקראתי. לא רוצה לוותר על מצדה.)

(לא בטוחה שהצלחתי להיות כנה. אולי אחרכך אעביר לטיוטאות)