הכלום שואב אותך. שמתי שעון, קמתי בבוקר, היה לי את כל המרווח שהייתי צריכה כדי ללכת לעבודה (הזאת), אבל לא רציתי לעשות כלום. קמתי, הכנתי קפה, ועשיתי כלום עד 2 בצהריים ששמרית התעוררה.

אין לי כוח להכנס לשגרה כזאת שוב. וחוץ מזה, אני צריכה כסף.

ואני לא יודעת מתי אני לא בסדר, ומתי הם לא. ואולי אני לא בסדר כי אני לא מבינה שהם לא אמורים להיות בסדר, והם לעולם לא יהיו בסדר, לפחות לא בעולם קפיטליסטי כמו זה שאני חיה בו. שזה לא משנה שאני מבריקה וחרוצה ונחמדה לבריות וכנראה אהיה תותחית לגמרי במה שאני אעשה, הם המעסיקים שלי ולנצח אצטרך להתכופף בשבילהם. הם תמיד צודקים ואני טועה אם אני בכלל משתמשת במושגים של צדק.

אני חושבת, וזו בעיה. "לפחות בעבודות שמקבלים ילדים בני 22"

"נראה לי בכל עבודה"

לא בא לי להתבגר הפעם.

רציתי לבוא לבקר אותך היום בעבודה, אבל לא ידעתי אם זה יתאים. אם אני אתאים. והמחשבה הזאת עצבנה אותי כלכך שרציתי לכבות את כל הקשר איתך עוד לפני שהוא התחיל.

אני שוכבת במיטה, מנסה לחטוף איזו שינה לפני הלילה.

עוד חצי שעה יצלצל הטלפון, יזכיר לי לקום ולקחת גלולה מחפיסה שסיימתי. עוד יומיים אני אקבל מחזור. בדיוק חודש אחורה מעכשיו באת אלי, הופעת לי בדלת מלוכלך ועייף (פתחתי לך וצחקתי בקול מהקלישאה). אני הייתי עצבנית מכל היום המגעיל שעבר עלי, ושלחתי אותך להכין לי אוכל. חתכנו כל ירק שמצאנו בדירה, וזרקנו הכל לאורז מוצלח למדי. שכבנו בזמן שהוא

התבשל, או אחרכך. היינו כלכך עייפים וצחקנו המון. הקונדומים נגמרו מהר מידי, והפסקנו, למרות שהייתי על גלולות. יומיים אחרכך קיבלתי מחזור.

מאז אף אחד לא נגע בי. לא ליטף את העור שלי וחשב כמה שהוא חלק. אני שוכבת במיטה ורואה משהו במחשב, וחסר לי איזה חזה להשען עליו. כבר חצי שנה אני לוקחת גלולות, מסיבותיי האישיות, אבל לא נתתי לאף אחד לחדור אלי כמו שהוא. חשוף, לא מוגן. אפילו כשאני ואסף שכבנו אחרי שנפרדנו התעקשתי לעשות את ההפרדה הזאת: פעם היינו ביחד, היום זה אחרת. צריך הפרדה.

כשפגשתי אותך חשבתי, מאיפה נפלת עלי עכשיו. כאילו מה הסיכוי.

הרבה זמן לא הייתי מוכנה לקשר, ועכשיו כן.

אבל, וחשוב שתדע את זה, אני לא בחורה רגילה. לפעמים אני לא מסיימת משפטים שהתחלתי לפני רגע. אני יכולה לעשות רושם נורא על חבריך הטובים ביותר. לפעמים באמצע הלילה אני מתעוררת ומרגישה הכי לבד. אני מריחה כל דבר שנכנס לטריטוריה שלי. אני חושבת כלכך הרבה עד שלפעמים נדמה לי שאני אתערבל ואלך לאיבוד בין המילים. אני שולחת את האסמאמסים הכי חמודים.

אני דורשת ומצפה המון. אני מדהימה בחזרה.

אבל אני לא זורמת באפיקים המקובלים. אני לא אהיה פחות ממה שאני בשביל אף אחד. אל תכניס אותי לאפיקים המקובלים כי לשניה התבלבלנו ואתה מפוחד.

את מי אני תוקפת? שוב אני מצפה יותר מידי. כמו ששאלת אותי על משהו שכבר דיברנו עליו.

אני פשוט מפחדת נורא.