היום השתבללתי וקצת נמאס לי כל ההשתבללויות האלו והרתיעה מבני אדם והמבוכה שאני משרה והמילים שאני לא יודעת לבחור והמציאות שאני לא מצליחה לקרוא וכל מה שאני לא. ועכשיו לילה והכל מדכא אותי, החדר הריק הזה וריח של פלפל והקליפ החדש של ליידי גאגא (פתאום היא הזכירה לי את אלסוורת טוהי מ'כמעיין המתגבר' שיודע ומשתמש בכל הידע הנורא הזה לטובתו).

ובכמה שאני טובה ושאף אחד לא יודע, ושאני חדה רק בראש וכשאף אחד לא מכיר.

נמאס לי להיות מוזרה. ומובטלת. ולקנות דברים במה שאין לי, ומעצות שיכולתי לקרוא אותם בעיתון. ונמאס לי להתלבש כל הזמן ולהשמין ולחכות ליד נעלמה שלא מגיעה אף פעם.

שנמאס לי מבחורים שיבחנו אותי כשאני חשופת רגליים אבל לא כשאני ממושקפת, ומכאלו שידברו איתי כאילו כמה שאני חכמה אני בעצם רק מטומטמת, וכאלו שישאלו אותי שאלות על דברים שכבר דיברנו, ואלו שלא מחזרים אחרי, אתם, כלכם, שלא מחזרים אחרי.

נורא בודד לי פה בעצמי, שוכבת בערימות של בגדים ומילים שאין לי כוח לסדר לצורה הגיונית. ונמאס לי מהיגיון ואיגיון ואידיון ושימיון, ובא לי להשתבלל עד אין סוף, קטנה לתוך עצמי, עד שאני אשכח את המחשבה שלהשתבלל ביחד זה כלכך שונה מלהשתבלל לבד, שזה כמו לבכות לתוך מישהו שאוסף לך את הדמעות זה בכלל לא אותו דבר כמו לבכות לבד, צריך להמציא לזה מילה אחרת, צריך להיות מלא דברים שאני לא, צריך לישון.

לא רוצה להפתח לאף אחד אף פעם. אני כבדה, והם אף פעם לא מחזיקים.