הגעתי אתמול בערב הביתה והתחיל לכאוב לי הראש בטירוף. באמת, עשינו עצירה אצל שמרית (אני ואחותי, לפעמים נוחתים עלינו רגעי חסד ואני מנסה לנצל אותם ככל האפשר) והדרך המאוד קצרה הביתה.. הרגשתי שאני לא מצליחה לעבור אותה. הגעתי הביתה ונחתתי על המיטה ללא יכולת לזוז. כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה שבטח יש לי סרטן, לא יכול להיות שהחיים שלי פשוט יהיו טובים כלכך. כל הזמן אני חוששת שלאחד מאיתנו יקרה משהו, כאילו הסיפור שלנו מידי יפה מידי. יפה מידי בשביל להיות אופטימי. לא יודעת.

וכאב לי הראש וקראתי לאמא שתבוא ותכבה לי את האור בחדר, לא יכולתי לקום. וזה קורה לאחרונה הכאבי ראש האלו, אני פשוט לא מבינה. וכמובן שגם האינטרנט אצלי בבית שבק חיים ולא יכולנו לדבר כמו תמיד (אני כל הזמן חושבת על הסקייפ כמה מוזר הקשר שלנו ככה, שהיום ככה קשרים יכולים להראות. אני רואה אותך נכלם לך בבריטניה [כי אתה תמיד קצת נכלמי כזה, כל הזמן מצטער על עצם קיומך] ומלטפת לך את הגבות דרך המסך. לא מצליחה לשלוט על זה. אני גם מצלמת אותך כל הזמן, ובסוף אני אעשה לנו אלבום). 

וכל היום אני הולכת, סתם הולכת, בכל מיני מקומות. רוצה לספר לך כל מיני דברים. כל מיני החלטות לחיים שלנו שיהיו. מפליא אותי הבטחון שיש לי בחיים האלו, הרי כלכך קשה לי להפתח ולסמוך על אנשים ולהשאב לסיטואציה, ולך האמנתי.

רוצה לכתוב לך, סתם על כל מיני מחשבות והחלטות שיש לי. ודווקא עכשיו, כשיש לי מקלדת ואינטרנט פעיל ומסך, דווקא עכשיו כלום.

(אני תוהה אם לצטט מהמכתב שכתבת לי לפני יומיים, המילים היפות ביותר שנכתבו לי, או שנכתבו אי פעם מעולם. אולי לא. אולי פשוט מילים שנכתבו בתדר מסוים, והתדר הזה, רק שנינו שותפים לו. וזה המכתב היפה ביותר שיכל להכתב בתדרים שאנחנו עובדים בהם. ועלו לי דמעות בעיניים שקראתי, ואחרכך סיפרתי למאיה והיא התרגשה שקורים לי דברים כאלו, להתרגש ממכתבים, לחלום על חיים משותפים עם אדם.. זה כלכך לא אני. ואני רוצה להראות אותו לכל העולם, כאילו אני כתבתי מכתב לעצמי, ואני רוצה להראות: תראו, מצאתי. מה הסיכוי. אתה אני באיש. וכבר הראיתי למספר אנשים. ומצד שני אני רוצה להשאיר אותו לעצמי, הרי הוא מנומר בכל כך הרבה דברים שיש ביננו שמי יבין, כמו להסתכל אחד על השני ולהבין בדיחה שלא נגיד בקול. אני לא יודעת, משהו בי מתפתח לא כשורה, מחשבות יהודיות מפעפעות בי, מאיימות עלי שמא אתחיל לשמוח באמת)