הגעגועים מתחילים לבעבע. אני זוכרת שפעם הבנתי שאיתך אני מצליחה להיות כל מה שאני רוצה. שהדברים שאני חושבת שהם אני, אלו שלא תמיד מתבטאים כלפי חוץ, אז איתך אני מצליחה להיות. ואחרי כמה ימים אספת אותי מעוד מקום שבו הייתי כנראה סגורה ומופנמת ומוזרה ומגמגמת (פעם כתבתי: מוזרמרת), ואז פתאום הבנתי שמה שכלכך מציק לי ברגעים האלו זה לא מה שאנשים חושבים עלי (הרי מזה לא כלכך אכפת לי), אלא תחושת התסכול שאני לא מצליחה להיות מי שאני רוצה להיות. אשמה וכעסים על עצמי ועל העולם וכל הטעם לוואי שנלווה לזה. ופתאום זה היה נורא ברור לי, לעומת תחושת ההצלחה והבהירות שיש לי כשאני איתך. איתך אני מצליחה להיות.
והיום ממש הצלחתי לטעום את הפער הזה.
"קראתי את המכתב שלך. אני יכול לסמן כמה דברים? כמו בספר? אני חושב שי משהו מאוד אישי בסימון כזה... מן... "אני מבין". אולי זה פשוט לסמן את מה שאנחנו חושבים בעצמו, שמישהו אחר ניסח, ועשינו לזה *לייק*
ואולי חלק מזה זה דברים שאני חושב כמוך, אבל עליך...
...אני רוצה לומר משהו.
על "תראו, מצאתי".
אני חושב על זה.. וזה מה שאני רוצה להראות לכל העולם. תראו... מצאתי אותה, מצאתי את המפתח, מי שתתרגם אותי לעולם, או שאני אתרגם אותה, מישהי שעד כמה שאתם אוהבים אותי ואני אוהב אתכם, תבין אותי יותר. אני מפחד שלא יאמינו לי, אני מפחד שיתייחסו בזלזול. אבל זה מה שאני רוצה, אני רוצה להגיד, 'תראו, מצאתי'"
פעם ברגעי בדידות גדולים הייתי חוזרת לפה ומנסחת כמיהה. לכמיהה הזאת לא היה איזה אובייקט בסופה, אולי מן כעס על החברה האנושית שמשום מה לא.. נו לא. וכמיהה אליה. ועכשיו פגשתי אותך ואתה כמוני והשברים שלנו מחברים תמונה, ולכמיהה הזאת יש פרצוף ושם ומיקום גאוגרפי, וזה הרבה יותר מפחיד פתאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
