שאף אחד לא יזכור.

(ופתאום נורא בא לי כבר לגמור עם השנים האלו כבר, ולקפוץ לגיל 20 או 20+, ולעשות משהו ולהיות עם מישהו או לא להיות עם מישהו, ולא להיות תחת כלכך הרבה סטנדרטים חברתיים. לפעמים אני מרגישה שזה כמו ללכת על קורה מעל תנינים, כל דבר שאני אעשה לא בסדר ים של אנשים יקפוץ וינשך, כמו שרק ילדים יודעים להיות אכזריים, ושרי מלחמה. ופתאום נורא בא לי למעוד מהקורה המחורבנת הזו, אבל לעוף. העיקר שלא ישכחו)