יורדת למכולת לקניות של שבת. ממש בקטנה: קוטג', שמנת לבישול, שתיה לארוחה אצל חברים, קצת ירקות (אף פעם לא מספיק). אני עומדת מול המדף של השימורים ומרגישה שמישהו מסתכל עלי. אני מביטה אחורה ורואה אותו: גבוה ובלונדיני, יפה כמו בלילה שסגר איתי את העסק. אני לא בטוחה איזו הבעה היתה לי בשניה הראשונה, אבל אחרכך חייכתי אליו. היי, מה אתה עושה פה, איזה כיף לראות אותך. בוא תביא חיבוק. הוא קצת בוהה בי, נראה לי שהמום, וקשה לי לפרש את המבט. אני בפוזת ירדתי למכולת: מכנסיים קצרות וסנדלים, שיער אסוף גרוע. הוא רחוץ ולבוש, תפסתי אותו בדרך לעבודה. אני מחבקת אותו, והלחות החיפאית הזאת, ואני צוחקת ואומרת- לא מאמינה שככה תפסת אותי, כולי מזיעה ומגעילה. אני רק מחייכת, הוא עדיין קצת המום. אני תוהה אם הוא חושב: מה עשיתי איתה, עם הסנדלי שורש והשיער המפוזר.. אבל החיוך שלי אמיתי באמת, משהו בו מתסיס בי דברים שכבר חשבתי שעברו.לא התקשרת! אני מחייכת. כל השיחה חייכתי. ככה שיחה באמצע המכולת. כל הפעמים שישבתי בשכונה והוא יכל לעבור, כמו שנפגשנו בפעם הראשונה, בדרך הביתה, שהתחלנו לדבר ככה סתם באמצע הרחוב. תקופת מבחנים. טוב, תתקשר. תוהה אם אמרתי לו שאני מתגעגעת.
כמה שהוא יפה, אני חושבת לעצמי. אני בכלל לא זוכרת מה הוא אמר. אנחנו נפרדים. הוא מחבק אותי. אחר כך מחבק אותי שוב. לוחש לי באוזן כמה שאת מתוקה.
אחרכך אני תופסת את עצמי מול הדוכן של הירקות. שמה עגבניות בשקית ובכלל לא קולטת. חוזרת הביתה ושם. מה קרה שם? עד היום ששואלים אותי מה היה הסיפור הזה קשה לי להסביר. מה היה שם. למה זה נגמר. באמת שאני לא יודעת.
(אני כותבת על זה וכל הזמן, הריח שלך מול העיניים שלי. מוזר להגיד משפט כזה לא? הריח שלך באוויר. זה מה שהיית בשבילי,
ריח נהדר שלא עזב אותי 4 ימים ולילות. ואז עזב בבת אחת. ופתאום הרחתי אותו, משקע הכתף שלי. משניה אחת של חיבוק, נשארת שם קצת. הידיעה שאני צריכה בעצם להכנס להתקלח גורמת לי לרצות לבכות)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
