אלו השבועות האחרונים שלי בחיפה. לא יאומן.

עוד לא אמרתי לעבודה. אני לא יודעת איך וזה לועס אותי ממש.

ובלי קשר אני גם: עייפה וממורמרת בצורה כרונית, מזיעה כל הזמן, אבודה בין רשימות טו דו ליסט שלא נגמרות, לא יודעת מה להחליט, לא שם ולא פה, לא יודעת על מה לחלום.

אני חוזרת למשהו שאבא שלי אמר לפני שנים: את צריכה מכונה עם כפתור, שתלחצי עליה והכל יסתדר. מתפוצץ לי הראש ממחשבות.

.(והכי מעצבן, שגם אתם נעלמתם. מה קרה, קצת אהבתי וכלכם התפוגגתם?? הרי הבלוג הזה הוא הדרך הכי הגונה שלי לקבל תשומת לב: לא מאיך שאני נראית או מה אני משדרת, אלו פשוט המחשבות שלי. וקהל הקוראים הקבועים או לא שמביעים כלפי חיבה כנה ואמיתית, כלפי האדם שאני רוצה להיות. אם זה כי אני מתוסכלת או מכה בי הארה, חולקת משפט שהצחיק אותי נורא או חצה אותי לשניים- זה רסיסים מחיי. רסיסים ממני. ושאנשים מגיבים, גם על הדרך, אז אני מרגישה פחות לבד.

תראו, אני בחורה חזקה ואהובה ואני כל הזמן חושבת על מה הדרך שעשיתי בשנים האחרונות ומרגישה מאוד גאה. באמת. אבל כמות הפעמים שאני מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להיות מה שאני רוצה ליד אנשים, או שהם לא רואים אותי כמו שאני.. נו אמרתי, זה מתסכל. כמו בעבודה שמעירים לי כל הזמן- וואו, את מדריכה ממש טובה! את מעניינת ומושכת תשומת לב ועומדת כמו שצריך ומדברת חזק, והפליאה שמבשמת את השורות מצביעה על כמה שאני לא כזאת שאני-אני. נו, סתם. והרי אני יודעת שאני כן בחורה מעניינת וחכמה וכל הדברים האלו, אבל לא תמיד מצליחה להיות כזו ליד הבריות. לא כולם ולא תמיד. לראות אנשים מחוץ לשעות העבודה והם מופתעים ממש. ולהפך. קיצר. במילים יותר קל לי. וגם לא הצלחתי להסביר)