אני מפחדת ממכירות. אני חושבת שזה דוחה. אני זוכרת בקורס של הטלמרקטינג שעשו לנו לימדו אותנו:  ארבעה סוגים של קהל קונים. אלו שמחפשים להרוויח, אלו שמחפשים יוקרה, אלו שהולכים עם החברה, ואלו שצריכים שקט נפשי. כולם יצאו מהכיתה ואני נשארתי מול הלוח. כתבתי: שליטה, זהות, בדידות, חרדה. היתה לי בחילה. שבוע אחרכך כבר פיטרו אותי.

אני אוהבת להדריך. אני רוצה כל חיי להמשיך להדריך. אני מרגישה שזה מוציא ממני דברים טובים יותר מהמציאות סתם, אבל לפעמים אני גם יוצאת מעאפנה. אני חושבת שהתחומים לא מאוד שונים אחד מהשני: בשניהם אתה עובד עם אנשים ויש לך מטרה מאוד ברורה איתם. כשאני מדריכה אני מוכרת חוויה. אולי חוויה וידע. הקהל הישראלי, שלא נעים לו, הוא גם דורש את הכסף בחזרה. לאנשים אין חוצפה לבקש את הכסף גם על דברים מינוריים: למה לא אמרתם שיש חנייה בחינם?? בא לי לכתוב פוסט על חוצפה ישראלית. וגם על גלעד שליט. וגם על חיפה. שאני מתה על העיר הזאת ולא בא לי לעזוב אותה. ועוד שבועיים אני עוזבת את הארץ. מוזר. אני לא מתרגשת כמו שאני אמורה נראה לי. אני מספרת ואני מרגישה שאני מספרת על מישהי אחרת. אנשים אומרים לי 'בסוף לא תסעי' ואני מחייכת בחוסר נעימות.

אני מתרגשת לפגוש את תום. גם זה לפעמים מרגיש לי כמו סיפור של מישהי אחרת. אתמול סיפרתי לנועה את מסלול הטיול ופתאום נורא נגנבתי: תכלס, טיול מצוין. תכלס אנחנו מגניבים. אני ותום עברנו בחודש משוכות של גדולים מאיתנו: לשמור על קשר בארצות נפרדות (כולל מיילים מרגשים ולבכות בסקייפ), אנחנו נטייל ביחד בחו"ל. אנחנו נישן ביחד באוהל בדירה של ההורים שלו. אנחנו נהיה עוד הרבה מאוד חודשים בנפרד. כשאני אחזור לארץ, אני אולי אעבור לגור אצלו. אנחנו זוג מוזר מאוד. המישהי האחרת אומרת שהיא אמורה להיות בטוחה. אני לא מפחדת.

היום ההורים שאלו אותי מה יקרה אם אני אסע ולא יסתדר. אני תקועה בבריטניה עד תחילת ספטמבר (שמאיה באה) ולא יהיה לי מה לעשות. אמרתי שאני לא חושבת שזה יקרה. שבמקרה הכי גרוע, הכי גרוע שאפשר, בסוף השלושה שבועות נחליט שזהו, ביי. אני לא חושבת שיהיה ביננו פיצוץ כזה גדול שלא נוכל לסבול אחד את השני יותר.

זה דבר נחמד לחשוב.

 

המזל לא מאיר לנו פנים. למרות שמצאנו חן אחד בעיני השני בלילה שנפגשנו לקח לנו שלושה חודשים להבין את זה. שלושה שבועות נפרדנו (זמנית) שוב. אנחנו חודש וחצי חיים ככה, בארצות נכר, זוגיות מוזרה למדי שמבוססת על סקייפ ומיילים משתפכים. אני אמורה לקבל מחזור בדיוק עוד שבועיים, ביום של הטיסה. לא, העולם לא ממש אוהב אותנו.

20:15, תזכורת בפלאפון. לקחתי גלולה. הגלולות סופרות לאחור את הימים, כשהן יגמרו אני טסה. עוד 11 גלולות אנחנו נפגשים.

 

היו לי עוד כל מיני מחשבות, אבל הן נעלמו עם הימים. זו הבעיה עם טיוטאות.